מי השלוח, חלק א, ליקוטי הש"ס, מסכת פסחים רז

המבדיל בין אור לחושך בין מים עליונים למים התחתונים. הנה ענין הבדלה הוא בדבר שאינו ניכר ונראה בעין אנושי ההבדל וההפרש ביניהם ונתן הש"י בינה בלב כל אחד מישראל להבחין בין קודש לחול, וזה שנאמר (בראשית א',ד') ויבדל אלקים היינו מי שיש לו בינה מבין שיש הבדל אף ששניהם שוין, כגון בין קודש לחול שיום השבת וימי המעשה דומין בגוון וכן בין ישראל לעמים וכן בין מים עליונים לתחתונים, היינו בין חשק ותשוקת אהבת ה' ובין חמדת עוה"ז, כדאיתא בגמ' (נזיר כ"ג.) משל לשנים שאכלו פסחיהם זה שאכל לשם מצוה עליו נאמר כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וזה שאכל לשם אכילה גסה עליו נאמר ופושעים וכו' וזה שנאמר הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף לא יוסיף על שבע ובנן של קדושים אומר אחת, כי מה שמוסיפין לומר הבדלות הוא, כאשר לא זכה האדם לרוחב בינתו להרגיש תוכן ההבדל צריך לברר לו ההבדלה בראיות, וזה שמביא כל שאר הדברים שהם תלוים ג"כ בהרגשות האדם עד שמבין דבר לאשורו, שאף שדומין על הלבוש יכיר בהם הבדלה, וזה שבנן של קדושים אומר אחת, היינו שהוא לא היה צריך לשום ראיה רק בהשקפה ראשונה מענין זה עצמו שעומד בה היה מכיר ומבין הבדל וחילוק, וזה שאמר מני ר' מנחם בר סימאי ואמאי קרי ליה בנן קדושים דלא אסתכל בצורתא דזוזא, היינו לא שנקרא כן ע"ש אבותיו רק מחמת קדושת עצמו שהיה מורגל בהקדושה כמו בן המורגל בקדושת אביו, וזה שאנו אומרים בני אברהם וכו' זרע יצחק, עדת יעקב, שבמדת אברהם אבינו ע"ה אנו מורגלים היינו אהבת הש"י כמאמר חז"ל (ברכות י"ז.) רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות, אבל באמת הוקבע בלב כל אחד מישראל קדושה עצומה, וזהו דלא אסתכל בצורתא דזוזא שלא היה רואה כלום על הצורה ועל הלבוש ורק הבין הפנימיות לכן אומר אחת לפי שמיד הכיר ההבדלה בין קודש לחול.