מי השלוח, חלק א, ספר ויקרא, מצורע

זאת תהיה תורת המצרע. כתיב (ירמיה ט"ו,י"ט) ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וכו', ענין לשון כפי תהיה רומז על ד"ת כמ"ש (דברי הימים א' ט"ז,י"ב) משפטי פיהו, מפיו דעת וכו', וזהו אם תוציא יקר מזולל, שאם יברר האדם החסרון הנמצא בו להוציא מזה דבר יקר, אז כפי תהיה, שיהיו הדברים היוצאים מפיו מלאים ד"ת, וזה רמז הכתוב זאת תהיה תורת המצורע, זאת מורה כמו שאדם אומר, זאת עצמה שנדמה תחילה שאין לו שייכות לד"ת זאת עצמה יתברר אח"כ שהוא מד"ת. כי צרעת הוא בעון לה"ר, והחסרון הוא אשר אין מעצור לרוח האדם ועי"ז מרבה דברים. והתיקון לזה ביום טהרתו לא כפי דרך הטבע, כי ע"פ דרך הטבע היה מהצורך לעצור רוחו ולמעט כח דבורו, ועל זה נאמר זאת תהיה, היינו שלא יעשה כפי דרך הטבע, רק שיראה שאותו כח הדבור שהיה מביאו עד כאן לדברים שלא כתורה, ועכשיו יראה להרבות בכחו זה לדבר בד"ת ופטפטיא דאורייתא טבין. וזהו והובא אל הכהן שע"י עבודה יהפוך כח פיו לדבר בד"ת. וזה שאיתא במדרש (ויקרא רבה פרשה ט"ז,ב') מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעירות וקרא, מאן בעי סמי דחיי, מאן בעי סמי דחיי, חזר ר' ינאי אבתריה ואמר אנא בעי סמי דחיי, אפיק ספר תהלים והראה לו פסוק מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע וכו'. הענין בזה מה חידש הרוכל הזה שכך קלסו ר' ינאי, ולמה נתכנה במדרש בשם רוכל. כי זה האדם היה לו חסרון בכח הדבור וכעס, ואח"כ כאשר ראה שלא יוכל להתערב בין הבריות ע"י חסרונו, ואח"כ כאשר בא על חסרונו וזכה להשלמה היה לו זה הכח עצמו בד"ת, והיה מחזר בעירות בטובת עין מאוד להכניס זאת בתוך כל האנשים אשר נתברר להם הפסוק הזה, כי באמת כח הדבור שגרם לו לרעתו תחילה, היה משורש הכעס שהיה נמצא בו, כמ"ש (משלי כ"א,כ"ג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו,ואח"כ רץ בטובת עין וקרא הפסוק נצור לשונך מרע, ועי"ז נקרא רוכל כי המקרא הזה נתגלה לו לפי שהיה צר לו שלא יוכל להתערב בין הבריות, וראה כי אף גם בדברי עוה"ז אין שום מקום למדה הזאת בדרך העולם לכך יקרא רוכל.

דברו אל בני ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה וכו'. מה שנאמר בזה דברו אל בני ישראל משא"כ בכל טומאת הגוף שנצטוו עליהם שלא נאמר כן. כדאיתא במדרש (תנחומא תזריע ט') לא יגורך רע שאין הרע גוררת אותך. הענין בזה כי הנגעים מורים על חסרון בשורש הנקודה הישראלית ח"ו, וזה שמתחיל לעיל בפ' תזריע, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, ואמרו חז"ל (שבועות ו':) כי ספחת טפלה לשאת ולבהרת והוא סימן לרבות שאת ותולדותיה, בהרת ותולדותיה. ואח"כ בסוף שבוע שנית נאמר וטהרו הכהן מספחת הוא, כי השאת והבהרת הם אבות הטומאה הנפרדים לגמרי מנקודה הישראלית, וזה אין הרע גוררת אותך כי שם ישראל מורה לדביקות בהש"י כמו שמבואר ישר אל, אבל אבות הטומאות האלה אין להם שייכות לשם ישראל ולדבקות הש"י. והספחת מורה אם נטפל בחיבור לאבות הטומאה ולזה אם נדון בשני שבועות בפשיון ולא פשה, אז נאמר מספחת הוא טהור הוא, היינו שיש בזה מבינות שאין זה מחובר לטומאה בשורשו רק נטפל לו לפי שעה, וכבס בגדיו וטהר. וזה שאמרו בגמ' (יבמות מ"ז:) קשים גרים לישראל כספחת פי' אף שהגר בא לחסות תחת כנפי השכינה, אעפ"כ צריך ברורים בענין טפילה לחיבור לטומאה. ולענין הזה נתיחס גם ענין נגעים, כי נגעים הוא ג"כ בירר מאיזה שורש נצמח החסרונות באדם כמו בראשו נגעו וגם נגעי בתים הם ענין עמוק מאוד, כי מורה על העתיד כשיבער הש"י היצה"ר מלבות ישראל, ואח"כ נאמר פרשת טומאת זב ונאמר בה דברו אל בני ישראל, כי הענין הזה מורה לברי לבב ועושים מעשים יקרים מאוד רק שנמצא בו טעות כחוט השערה והוא כענין שנתבאר על רחבעם עיי"ש [לקמן ליקוטי מלכים א' י"ב] כי מזה פשטה הגמ' (סנהדרין מ"ח:) שרחבעם היה זב ממה שנאמר בו (מלכים א' י"ב,י"ח) התאמץ לעלות במרכבה, והענין בזה כי באמת המלוכה היא שייכת רק לזרע בית דוד ורק שהוא היה רוצה לתקוף בחוזק קודם זמן, כי אז היה ברצון הש"י ליתנה לירבעם לפי שעה, וע"י שהתאמץ לכך בא לו עונש הזיבה, כי זה ענין הזב שהדבר בעצמו הוא טוב רק שצריך להיות בעתו היינו לקיים מצות פריה ורביה, וחטאו אינו רק שדוחה את הזמן, והענין שיש מן וכי יטהר עד מזובו מ"ט תיבות כנגד כל שערי הקדושה שבמ"ט ימי ספירה מפסח ועד שבועות, וכל תיבה שייך ליום מנינו.

והובא אל הכהן. איתא בזוה"ק (ויקרא מ"ט:) כמה דאת אמר והובא את בדיו בטבעות. פי' שהכהן מורה על יראה ועבודה כדכתיב (מלאכי ב',ה') ואתנם לו מורא וייראני, פי' שיש לו ישוב הדעת בכל דבר קטן וגדול אם הוא רצון הש"י וזאת הנקודה נמצא בכל אחד ואחד מישראל, רק שאינו נמצא בו רק לפעמים בעת שעוסק בעבודה בדברי מצוה וכיוצא אז יקרא בשם כהן, כפירש"י על פסוק (בראשית מ"ט,כ"ח) כל אלה שבטי ישראל שכל שבט כולל מכלם, וזה שאמר הזוה"ק כד"א והובא את בדיו בטבעות, שיכניס את עצמו תחת מדת הכהן הנמצא בו היינו עבודה ויראה, ויצמצם את עצמו כפי הצורך כשיתחיל להתרפאות, מאחר שנמצא חסרון בשורש חיותו ועיקר להתרפאות שורשו.

ושלח את הצפור החיה על פני השדה. איתא במשנה (נגעים פי"ד מ"ב) אינו הופך פניו לא לים ולא למדבר ולא לעיר רק לשדה. הענין הוא כי ים ומדבר רומזים על יראה ואהבה, וכן עיר מורה על יראה כמ"ש (דניאל ד',כ') עיר וקדיש. ואחרי השגות ישועות הש"י שנתרפא בשורשו, אין צריך עוד לצמצם עצמו כ"כ ומותר להתפשט, כי שדה מורה על התפשטות, כדאיתא בזוה"ק (בראשית קכ"ב.) כי אית שדה כמ"ש איש שדה, ואית שדה כריח שדה אשר ברכו ה' והבן.