מי השלוח, חלק א, ספר בראשית, ויגש

ויגש אליו יהודה. זש"ה (שמואל ב' כ"ג,ג') אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים. וכמו שביארו ז"ל (מועד קטן ט"ז:) צדיק מושל ביראת אלקים. אמר אלקי ישראל, היינו הכללים של ד"ת והם הרמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה אשר ניתנו בכל נפש מישראל שוה בשוה. לי דבר צור ישראל, לי היינו להבעל תשובה, לזה מדבר הש"י בפרט ונותן לו תקופות אחר חטאו שנדמה לו כי אפס תקוה ממנו וישוב אל ה', אז נותן לו הקב"ה תקופות. ולזה נשתנו הדברים, כי בתחילה נאמר אמר היינו לשון רכה, ואצל הבעל תשובה נאמר דבר היינו תקופות, גם בתחילה נאמר אלקי ואח"כ נאמר צור אשר הוא ג"כ לשון תקופות וחיזוק. מושל באדם צדיק היינו אם היה החטא בדבר בגזרת חכמים ע"ז נאמר מושל באדם צדיק היינו שהבעל תשובה מושל עליהם, כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה. מושל יראת אלקים היינו אם היה החטא נגד תורה שבכתב על זה נאמר מושל יראת אלקים היינו שגם על זה ימשול, על הכל נאמר (עבודה זרה ה.) נאום הגבר הוקם על שהוקם עולה של תשובה, כי אף שד"ת ניתנו ביראה מופלגת ועל כמה דברים שאיימו חז"ל כידוע, זאת אינו רק לפני החטא נאמר, אבל נגד תשובה אין לך שום דבר שעומד, ולאחר שיארע לאדם מכשול לא יתיאש עצמו כי לא ישאר לעתיד שום חטא על נפש מישראל, ועיקר זאת התקופות נמצא בשבט יהודא, ע"כ ויגש אליו יהודא אף שלא נראה עתה חדשות בדבריו, אך שמראה בדבריו גודל תקופתו אשר בלי ספק נמצא עתה צמיחת ישועה. וזה פי' הפסוק (משלי כ"ד,כ"א) ירא את ה' בני ומלך. בני היינו לשון בינה והוא שיהא יראתך מבוררת ואמיתיות, ומלך היינו שתהיה מלך ותקיף בבטחון גדול בהש"י, ועם שונים אל תתערב, ואיתא בגמ' (סוטה כ"ב.) אלו המורים הלכה מתוך משנתן, ומקשה פשיטא ומשני מ"ד כרב הונא דאמר כל העובר עבירה ושנה בה הותרה לו קמ"ל, היינו שבאמת נמצא איזה מקום גם לזה כמבואר על פסוק ויד תהיה לך [ח"א תצא], וזה היה תקופות יהודא אחרי אשר אירע לו שאמר אנכי אערבנו, ועבר על מה שנאמר (יבמות ק"ט:) הרחק מן הערבות ואעפ"כ היה בטוח שיוצמח לו הישועה.

ויגש אליו יהודה. הנה זה הכח נתן הש"י בשבט יהודא שאינו מיאש עצמו לעולם, אף כי יראה שיעבור עליו מה. והנה בפרשה הקודמת אמר הננו עבדים לאדני והיה נראה שהתחיל ליאש את עצמו והיה נחשב בעיניו כשגיאה מה שהתחייב את עצמו לאביו בשתי עולמות על בנימין, ובזאת הפרשה התחזק עצמו מאד לפני הש"י, שאף שעשיתי שלא כהוגן מ"מ יש יכולת ביד הש"י להושיע לי, וזה ויגש אליו יהודא, אליו היינו במעמקי לבו של יוסף עד שהיה מוכרח להתודע להם. כי כל הפסוקים הללו הם טענה נגד הש"י ויהודא היה סובר שעומד לפני מלך גוי ומתוכח עמו, וכאשר שלח להם הש"י הישועה אז ראו שגם למפרע לא היו בסכנות, כי באמת היו מתוכחים עם אחיהם, וכן לעתיד כאשר יושיענו הש"י ויפדנו, אז יראה לנו ה' כי לא היינו בגלות מעולם ולא משל עלינו שום אומה רק ה' לבדו, וזה פי' הפסוק (תהלים ל"ז,י') ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו, היינו בעוד מעט יתבטל רשע, והתבוננת היינו בבינת הלב באם תרצה להבין על מקומו, ואיננו היינו תראה כי לא היה בו שום כח ממשלה עליך.

אדני שאל את עבדיו לאמר היש וכו' ונאמר וכו' ותאמר אל עבדיך הורידהו וכו'. הנה אף כי לא נמצא בזה שום תירץ נגד טענות הגניבה שטען יוסף, אך באמת זאת היתה טענות יהודא. כי באמת אין האדם נענש על החסרון הנמצא בו באיזה ענין עד שיוציאו לפועל אל המעשה, והנה אף אם באמת נמצא ח"ו איזה חסרון בבנימין בענין גניבה, מ"מ אם היה יושב בביתו לא היה בא לכלל מעשה כזאת ורק קטרוג הדרך גרם לו, וא"כ לא עליו האשם בדבר הזה שיענש עליו, כי ברצונו לא היה לילך לדרך מצרים, וזאת טען נגד הש"י כי האמין שאף מה שאמר יוסף אליהם שיביאו את בנימין לא היה בלתי רצון הש"י.

ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות. איתא בגמ' (ברכות ה'.) אמר ר' לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו, אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם, אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש שנאמר ועל משכבכם, נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה. מה שאמר רלב"ח לשון לעולם ירגיז, כי לעולם היינו בכל הענינים שיעברו על האדם ואף בעניני מדרגות גדולות צריך תמיד להבחין ולברר בברורין אם היא מהש"י או פן נמצא בה ח"ו שמץ וסיג מדבר אחר. ובפרט כשיבא לאדם עסק שמחה צריך עוד יותר בירר. וע"כ נזכר כאן ארבעה מדרגות עצות לאדם איך להבחין ולבוא על עומק האמת, ואח"כ כאשר ידע בבירר כי מאת ה' הוא אז יכול להתפשט עצמו וידע כי הוא דבר מצוה או שמחה של מצוה. והנה כשיאונה לאדם איזה עסק מעניני עוה"ז הצריך בירר, על זה נאמר בגמ' ארבעה ברורים. הבירר הראשון הוא לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר. היינו שיפסיק את חמדתו בנתינתו אל לבו שזאת החמדה לא יהיה לו לעולמי עד, כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה ולמה לי טובה שאינה קיימת לעד. נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה. כי כאשר שם בדעתו כי לא לעד יהיה לו זאת החמדה ועוד ישתוקק לה, נראה קצת שהוא חמדה קיימת, אך עוד צריך לברר בירר השני, והוא שיעסוק בתורה כי ד"ת הם עצה לאדם להנצל מחמדה, אף בעידנא דיצה"ר דלית מאן דמדכיר ליצ"ט (נדרים ל"ב:), על זה ברא הקב"ה תורה תבלין, כי באמת האדם המשוקע בחשק ואי אפשר לו להנצל ממנו, אז אין לו עצה שיזכור כי הוא דבר אסור, כי אין כח בהאיסור כל כך להפריש את האדם מרע בעידנא דיצה"ר, אך אז העצה היעוצה לאדם שיזכור, כי יוכל למצא זה הטובה עצמה בד"ת ורק שיהא בקדושה, וכמו שנתבאר ע"פ הים ראה וינוס, כמ"ש שם כי ראה שהש"י יכול להפוך את הצור לאגם מים וחלמיש למעינו מים, ומהצורך לכתוב להיפך כי ראה גבורות הש"י כי יכול להחריב וליבש את הים, אך כי ים מרמז על תאוה ובעת שהתאוה מתגברת אין עצה כנגדה רק להראות כי נמצא כזאת בקדושה ואז תפסק, [וזה שכתוב (דברים ח׳:ט״ו) המוציא לך מים מצור החלמיש, היינו שכל התענוגים נמצאים בדברי תורה והמה מיופים בכל מיני יופי וכשיזכור האדם זאת, אזי ישקוט הים מזעפו כמו אם ירוץ אדם בבהלה למלאות רעבונו וחבירו יוכיחו על מהירות בהלתו וירצה לעצור אותו לבלי ימהר לרוץ כ"כ, בטח לא ישמע לו, כי הוא מבוהל מחמת רעבונו אבל אם חבירו יאמר לו למה לך לרוץ שב בביתך ושם יש כל משאלותיך ביתר שאת, בטח ישמע לו. תשלום.] וזהו העצה יעסוק בתורה. נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, כי בד"ת נמצא התנשאות ויוכל האדם ע"י דברי תורה להרהיב עוז בנפשו ועי"ז לא יוכל לבוא לידי בירר האמיתי, ולזה העצה יקרא ק"ש כי ענין ק"ש הוא כמבואר בגמ' (תענית ל"א.) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים, היינו שהכל יראו כי כל דבר ביד הש"י ואין לאחד שום יתרון והתנשאות על חבירו, כי מחול היינו דבר עגול שאין לו סוף וע"ז רומז ענין ק"ש. נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה. היינו שיצייר במחשבתו כאילו עכשיו הוא יום המיתה, וזה הוא החילוק של ירגיז שג"כ יתפרש כענין זה, אך יזכיר לו יום המיתה היינו שיצייר במחשבתו כאלו עתה זמן המיתה וא"כ אין להחמדה והשמחה שום מקום, ובאם אחר כל אלה נשאר עוד בלבו החמדה או השמחה, אז ראיה כי מה' היא ותתקיים לעולמי עד, וכן הוא הענין ביעקב אבינו בעת ששמע הבשורה כי עוד יוסף חי שנאמר ותחי רוח יעקב, והיה ירא לנפשו פן השמחה הזאת היא רק שמחת עולם הזה ע"כ בחן וצירף את עצמו באלו הברורים, הבירר הראשון שאמר אלכה ואראנו בטרם אמות, הוא נגד לעולם ירגיז אדם כמו שנתבאר, והשני ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק, זה נגד יעסוק בתורה כענין שמברכין בכל יום אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בד"ת, כי הקב"ה בנתינת התורה נקרא גבורה כך שמע משה מפי הגבורה (מגילה ל"א:) כידוע למבין, ושם נאמר לו המאמר אנכי אעלך גם עלה אשר הוא נגד המאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך רק שם הוא לעבר והכא הוא לעתיד, וגם מה שנאמר ואת יהודא שלח לפניו ופירשו חז"ל (מדרש תנחומא ויגש י"א) לתקן לו בית תלמוד היה ג"כ מענין הלזה, ואח"כ בירר בבירר השלישי ויבך על צואריו עוד ודרשו חז"ל מלמד שקרא ק"ש, ואח"כ אמר ליוסף אמותה הפעם הוא נגד עצה הרביעית יזכיר לו יום המיתה, וכשראה יעקב כי אחר כל אלה נשאר לו השמחה, אז הבין כי מה' הוא והוא שמחה אמיתית וקיים לעד.

ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק. הענין שנקרא כן הש"י בשם אלקי יצחק, כי יעקב התפלל אל מאמר הזה שנאמר ליצחק אבינו (בראשית כ"ו,ג') גור בארץ הזאת, והיה מתירא פן גם לו אסור לצאת, לכן התפלל להש"י עד שהאיר עיניו כי לו מותר לצאת.

ואת יהודה שלח לפניו. איתא (בגמ') (מדרש תנחומא ויגש ו') הוי זהירין במצות שהם שלוחי וכו'. כי מדרגות יוסף הוא קיום המצות ומדרגות יהודא הוא ברכות המצות, וכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, וזה הוא הענין ואת יהודא שלח לפניו.

וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן. להיות כי יעקב אבינו היה מתירא לילך לחוץ לארץ כמו שאיתא בגמ' (כתובות ק"י:)כל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלקים וכו', ואמר לו הש"י כי בכל מקום שאתה שם הוא קדוש בקדושת א"י, וזה פירוש וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן, היינו שאף בארץ מצרים היה קרוב להש"י והיה מקום מקודש, כי גושן היא לשון התקרבות.