מי השלוח, חלק א, ספר בראשית, וישב

וישב יעקב. זש"ה (ירמיה ל',י') ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. והיה אחרי כן אשפוך את רוחי וכו' זקניכם חלומות יחלומו בחוריכם חזיונות יראו (יואל ג',א'). היינו כל המעשים הנעשים בעולם נראים למעשה בשר ודם, אך מההרהור והמחשבה נראים שהם מעשה הש"י. ובאלו הפרשיות מלמד אותנו הש"י אשר המעשים הם מיד הש"י והמחשבות הם מצד האדם וכל המעשים שיעשה האדם דבר רשות על זה נאמר (ברכות ל"ג:) כי הכל בידי שמים. ומעשה המצות או היפך הם ביד הש"י ורק לפעמים יתלה אותם באדם, וכמו שמצינו (סוטה י':) על מעשה יהודא העיד הש"י צדקה ממני, ועל החלומות של יוסף הצדיק נאמר שהם מהרהורא דיומא, כי באמת כן השיבו אותו השבטים כאשר סיפר להם החלום, כי יעקב אבינו ע"ה כאשר חלם לו החלום בהליכתו ללבן התחיל לעיין בו ולמד את עומק הנמצא בו לכל השבטים, והם למדו אותו ונתחדש להם בו בכל פעם ד"ת חדשים, כי כמה עמקות ד"ת נמצא בהחלום הזה. וכאשר אמר להם יוסף הצדיק כי גם לו חלמו חלומות כאלה יקרים, השיבו לו, המלוך תמלוך עלינו, כי איך תדמה לאבינו הלא אבינו הוא כל היום ביראה ודבוק בהש"י ולכך מראה לו הש"י חלומות אף בשינה כי גם אז הוא דבוק בהש"י. אבל אתה אינך במדריגה הזאת וכל חלומותיך המה מהרהורא דיומא שאתה רוצה בגדולה ובהתנשאות ולכך יחלים לך חלומות כאלה, כי אין לך גדולה ממדות יראה וענוה, ויעקב אבינו היה תמיד עבודתו בזה, יראה היינו שהש"י משגיח על הכל כדכתיב (תהלים ל"ג,י"ד) ממכון שבתו השגיח, ולא ינום [שם קכ"א,ד']. וענוה היינו שאינו מתגאה על שום בריה כי מותר האדם מן הבהמה אין, לשון אין היינו אף שבאמת מצד הש"י יש חילוק אך מצד האדם אין לברר. וזה וישב יעקב בארץ מגורי אביו היינו יראה (זוהר בראשית ק"פ.) ובארץ כנען הוא ענוה, ובקש לישב בשלוה, זאת השלוה היינו, כי כשאדם מנהיג א"ע להסתלק מכל ספק ולשמור מכל מעשה רע אז הוא בשלוה, וע"ז אמר לו הש"י כי בעוד האדם בגוף אין באפשר להתנהג בכ"כ שמירה ויראה וענוה, כי הש"י חפץ במעשים של האדם כי בעוה"ז צריך להתנהג באהבה, ומעשה שאינה מבוררת כל כך, וע"ז נאמר לעתיד ושב יעקב לשון נפשי ישובב בתענוג ממחשבות ד"ת. ושקט היינו מדרגת שבת ועמדו זרים ורעו צאנכם. ושאנן היינו במחשבה מבלי לירא ממלחמות ומאורעות. ואין מחריד היינו אף בשינה יהיה דבוק בהש"י ולא ירא פן הוא ח"ו נסוג מהש"י. וזה היה טענות השבטים על יוסף הצדיק, כי גם הוא היה מתנהג א"ע במדות היראה וע"ז נאמר במדרש (בראשית רבה פרשה פ"ד,ח') שהיה זיו איקונין דומה לו, והיינו שהעמיק עצמו לב' מדות הללו יראה וענוה כדי שילך בטח, ולזה נאמר עליו כי בן זקונים הוא לו, היינו כמו שיעקב אבינו התנהג עצמו במדת יצחק אבינו היינו יראה גם הוא התנהג עצמו בהמדה הזאת, ובענוה כמו אביו. וע"ז דקדק עמו הש"י ג"כ עד כחוט השערה כי אף שהמדות הללו טובים, מ"מ צריך האדם לבטוח בה' ג"כ, כי הנעשה מצד האדם אינו בנין עדי עד. כי אף שיוסף פעל בשמירתו מאד, אשר ממנו יצאו כל מלכי ישראל הנקראים גדולים כדאיתא במדרש [שם אות י"ט] שק נהוג בבני אדם גדולים שהרי יהורם לבש שק, אך נאמר עליהם (מלכים א' י"א,ל"ט) אך לא כל הימים. היינו כי בנין עדי עד אינו שייך לחלקם רק לחלק יהודא, כי אף שעל כל הששת אלפים שנה פעל בצדקו שיעמוד בעולם, אך בנין עדי עד זה שייך ליהודא. ויוסף הצדיק היה תמיד בתרעומות מדוע כל מעשה יהודא אחי אשר עושה ה' מצליח בידו, ועמי הקב"ה מדקדק עד כחוט השערה. והראה לו הש"י דוגמא במעשה דשר המשקים והאופים, היינו לכל מלך יש שני שרים שר המשקה ושר האופה ובאמת לשר המשקה, מהראוי לבל להעניש אותו אם ימצא זבוב בכוסו, כי מה היה יכול לעשות, כי הזבוב הוא בעל חי ואי אפשר להשמר ממנה פן בעת נתנו הכוס על כף המלך אז פרחה לתוך הכוס. אבל שר האופים, לאשר בפת הנמצא בה צרור הלא עליו האשם, כי הצרור אינו בעל חי ויוכל להשמר מזה, לזאת הראה לו הש"י כי יוסף הוא נגד שר האופים כי אותו העמיד הש"י על מקום בהיר ונקי נגד עשו בכדי שלא יהיה לעשו שום מקום טענה, העמיד את יוסף נגדו מנוקה מכל כמ"ש (עובדיה א',י"ח) ובית יוסף להבה, ונתן בו כח כדי שיוכל להתגבר על כל תאותו, ולכן אם נמצא בו איזה דבר מחוץ, לפשע יחשב לו, אך מאהבת הש"י ליוסף נתן אדם תחתיו ונהרג שר האופים כמ"ש (ישעיה מ"ג,ד') ואתן אדם תחתיך, ומזה הבין הדבר. ויהודא הוא נגד שר המשקה כי דוד המלך ע"ה נקרא בדחנא דמלכא (זוהר שמות ק"ז.) ועל ניסוך היין נשמעין שירי דוד, ובאמת ליהודא במעשה דתמר וכן בכל המעשים משבט יהודא הדומין לזה נתן בהם הש"י כח התאוה כ"כ עד שלא היה באפשרותם להתגבר וכמו שמבואר (בראשית רבה פרשה פ"ה,ט') שמלאך הממונה על התאוה הכריחו, ולכן לא עליו האשם במה שלא היה יכול להתגבר על יצרו, וזה פירוש בדחנא דמלכא היינו שמניח את עצמו להנצח מהש"י כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים נ"א,ו') למען תצדק בדבריך למי נאה שיוצדק אני או אתה.

וזה שנאמר (ישעיה י"א,י"ג) אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, כי באמת אלו השני שבטים הם תמיד מתנגדים זה לזה, כי ענין החיים שנתן הקב"ה בשבט אפרים הוא להביט תמיד בכל דבר מעשה על הדין וההלכה מבלי לזוז ממנו, ולכן כשהכתוב מזהיר את ישראל לבלתי יחטאו, מטרת התורה אז יאמר (עמוס ה',ו') פן יצלח כאש בית יוסף, היינו שתראו כי לא יהיה מתנגד למעשיכם, ושורש החיים של יהודא הוא להביט תמיד להש"י בכל דבר מעשה אע"פ שרואה האיך הדין נוטה עכ"ז מביט להש"י שיראה לו עומק האמת בהדבר, כי יוכל להיות אף שהדין אמת הוא לפי טענות בעלי דינים, אך אינו לאמיתו כי פן יטעון אחד טענה שקרית כמו שמצינו (נדרים כ"ה.) בקניא דרבא, וכמו כן נמצא בכל ענינים, וזאת הוא שורש החיים של יהודא להביט לה' בכל דבר ולא להתנהג על פי מצות אנשים מלומדה אף שעשה אתמול מעשה כזו מ"מ היום אינו רוצה לסמוך על עצמו, רק שהש"י יאיר לו מחדש רצונו ית' וענין הזה יחייב לפעמים לעשות מעשה נגד ההלכה כי עת לעשות לה' וכו'. ולזה אלו השני שבטים מתנגדים זה לזה, ולעתיד נאמר אפרים לא יקנא וכו' ויהודה לא יצור וכו', היינו שלאפרים לא יהיה טענה על יהודא במה שיוצא חוץ להלכה ולא יצר לו מזה כי יראה הש"י לאפרים את כוונת יהודה שהוא מכוון לשם שמים ולא להנאת עצמו וממילא יהיה שלום ביניהם.

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. הנה בזאת הסדרה התחיל לברר הברורין שבין ישראל, דהנה אברהם אבינו ע"ה היה שורשו מדות אהבה היינו שהיה מברר כל אהבות שבעולם שלא יאהב שום דבר עוה"ז זולת רצון הש"י, ויצחק היה מבורר בזאת המדה כי הוא נולד מאברהם אבינו אחר כל הברורים שברר את עצמו. ומדתו היתה רק לברר מדות היראה היינו לברר כל היראות שלא ירא משום גוון רק מה' לבדו, ואצל יעקב אבינו היו אלו השנים מבוררים היטב, אך כל עסקיו היה מדות תפארת, היינו בריח התכון לסדר היראה למקומה ובעונתה וכן האהבה. והנה בימי אאע"ה לא יצא מפורש עומק יקרת אומה ישראלית וכן בימי יצחק ולכן היו צריכין להתברר ממדות האומות ולהפריש עצמם מכחם, משא"כ יעקב אבינו ע"ה שהיה לו י"ב שבטי ישורן שכלם מתאימות ואין בהם שום נטיה מרצון הש"י, רק עסקיו היה בהם עצמם לברר איזה מהם מוקדם ואיזה מהם מאוחר, והנה גם מזה סבל יעקב אבינו, כי היה סבור שיוסף הוא המובחר וגם יוסף סבור כן ואלו הם ברורין דקין בין ישראל עצמם כמו שיתבאר.

ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע וכו'. איתא בגמ' (סנהדרין ו':) כל המברך את יהודא נקרא בוצע. הענין בזה דהנה איתא בגמ' (נדרים ל"ב:) בשעתא דיצר הרע לית מאן דמדכר ליצר טוב, והוא כשהש"י חפץ לנסות את האדם אז משכח ממנו כל חומר האיסור מהדבר שרוצה לנסותו בו, וזה ג"כ היה ענין השבטים כאשר רצו להרגו אז נעלם מהם כל האיסור ורק בעצות זולת ד"ת ניצל מידם וגם הם ניצולו מעון, כי יהודא היה חכם גדול בחכמות עולם הזה ע"כ זמם עצה ואמר מה בצע פי' אף שהיה נראה לו שמצד הדין מותר להרגו כמו שיתבאר אך מה הנאה יגיע לנו מזה. [וכי יתן לי אבי הכתונת פסים, הלא ענין הכתונת פסים שייך רק ליוסף. תשלום.] וכי בשביל זה יאהבנו אבינו ביותר, ומיד כשהוסכם ביניהם שלא יהרגו אותו ראו חומר האיסור שאסור להרגו מצד הדין ג"כ, וזאת העצה שע"פ חכמת עוה"ז אסור לאדם שיגן עמה בעדו בכל עת רק בעת הנסיון שאין עצה אחרת, אבל לפרוש מאיסור בעת שזוכר שהדבר אסור, אסור לו לפרוש את עצמו ע"פ עצה כזאת רק מחמת פקודתו ית'. וזה פי' הגמ' כל המברך את יהודא היינו שישר הדבר בעיניו לעשות תמיד כן נקרא בוצע כי יהודא ג"כ לא לקח לו עצה הזאת בלתי בשעת הנסיון.

לכו ונמכרנו לישמעאלים. להיות כי השבטים דנו אותו תחילה למיתה מחמת שהביא את דבתם רעה אל אביהם והחטא הזה היה נחשב בעיניהם לחטא בשורש חייו חלילה, כי היה מפריד בינם לבין אביהם והיה נראה בעינם כמפריד היחוד של הקב"ה עם כנסת ישראל, כי יעקב היה אז הצדיק יסוד עולם שהעולם נשען עליו, והיה במקום הש"י בעוה"ז והם היו כל ישראל, כי בתיבת אחד שבשמע ישראל היו כולם נכללים, כי א' הוא נגד יעקב, והח' נגד ח' בני הגבירות, וד' נגד ד' בני השפחות, וכפי דעתם היה רצונו להפריד היחוד הלזה, רק יהודא אמר בחכמתו שאין המשפט מבורר כך כי אולי הוא טוב ורק אנו טועין בו, ע"כ יעץ אותם שימכרו אותו, היינו שאנו לא נעשה לו בידינו שום דבר רק הש"י יברר אותו ואם הוא טוב בשורשו אז בוודאי גם ממצרים יצילנו ה' מכל חטא ולא ידח ממנו נדח, וע"כ ברר אותו הש"י וצרף אותו ע"י מעשה דאשת פוטיפר. כי ברית המעור מכון כנגד ברית הלשון [ספר יצירה פרק א',מ"ג] וכאשר נמצא מבורר בזה, בירר את עצמו על מה שחשדו אותו בענין לשון הרע ג"כ שהוא נקי.

וירד יהודה מאת אחיו. טעם הענין למה הלך יהודא לישא אשה בזה הזמן, מפני שראה כי יעקב מיאן להתנחם וביען כי עליו נפל הגורל לשאת הכתונת לאביו ונפל דעתו מאד מזה, וחשב כי ח"ו אפס תקוה ממנו והלך לישא אשה שאמר אפשר שיהיה לי בנים טובים אשר מהם יצמח בנין עדי עד, [לכן קרא שמו ער היינו יעיר עלינו השי"ת רוח ממרום. תשלום.] ואח"כ הבין לו הקב"ה, אם ח"ו באמת אשר אתה חושב שאין לך תקוה ואין לך חיים בשורש, א"כ אף אם תוליד מאה הלא לא יוכלו להיות בחיים יותר ממך, כי אצל הש"י הצינור ששולח על ידה החיים גם הצינור צריך להיות של החיים, וא"כ כאשר בדעתך, לא יהיה רק חיי שעה אף כל תולדותיך. ולכן כאשר בא על בירר הדבר נולד לו שלה, וקרא שמו שלה היינו טעות שטעה בדבר ולכן בנים הראשונים לא היה להם חיים ושלה נשאר בחיים.

ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'. פי' רש"י שהיה מתירא שמא תתעבר ותכחיש יפיה. ענין חטא ער נצמח כמו שנתבאר, בקש יעקב לישב בשלוה היינו להשמר מכל מעשה לבל יכנוס בשום ספק, והנה זאת אין רצון הש"י בעוה"ז לכן הראה לו הש"י, ראה מי שיוצא מיוצאי חלציך שהוא ג"כ ישתמר ממעשה בכונה שלא יבא לידי הפסד, רק שהוא בענינים גופנים וראה והבן ערך דבר בזה, כי אצל יעקב היה נמצא ג"כ חסרון הזה, רק חסרונו היה בעבדות הש"י שהיה משמר עצמו מבלי להכחיש יופי עבודתו, וכאשר יסתעף זה עד הגוף אז הוא חטא מפורש וכן הוא בכל מחשבות האבות שאצלם היה קטן מאד ואח"כ כאשר יברר הקב"ה ויברא ממחשבה כזאת נפש מיוחד יתברר מה שיתברר. והנה חטא ער ואונן היה כפי המבואר במשנה (אבות פ"ב,מ"א) רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, תפארת לעושיה היינו שהמעשה שהאדם עושה תשא חן בעיני בני אדם, ותפארת לו מן האדם היינו שיהיה טוב בעומק במעמקי חיים שלו היינו צורת אדם. [כי אדם הוא במעלה גדולה יותר מאיש כמבואר (בזוה"ק תזריע מ"ח.) תשלום.] וצריך האדם להביט לכל מעשיו שיהיו מבוררים עפ"י שני אופנים הללו, ואם יארע לפני אדם מעשה שלא תשא את שני הברורים האלה, בזה היא מחלוקת ב"ש וב"ה במס' כתובות [ט"ז:] דתנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, והוא שלפי סברתם העיקר הוא תפארת לעושיה, שאם יאמר כלה נאה וחסודה לא יהיה התפארת לעיני בני אדם משום מדבר שקר תרחק, ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, היינו אף שאין בזה תפארת לעושיה, מ"מ אין צריך להשגיח ע"ז מפני שהוא תפארת לו מן האדם היינו, שכל האדם יכריחו לזה [כמו שכתיב (משלי ג׳:ד׳) ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואח"כ בעיני אדם. תשלום.] וכמו שביארו שמה, מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנה בעיניו או יגננה בעיניו. והנה ער השגיח עיקר על תפארת לו מן האדם כי זאת ידוע, כי כל הולדה לא תבוא רק ע"י הסתרה ושכחה כמו שהגרעין הנזרע לא יצמיח בלתי אם יכלה בעפר וירקב, וכן הטיפה חיים שיורד מהמוח לא יוכל לבוא לידי הולדה עד שיתעבה ויתגשם בזרע אנשים, כי בזה הרגע נפסק ונשכח דעת האדם ובאם היה האדם עומד תמיד בדעתו נגד בוראו לא היה יכול לבוא לידי הסתר ושכחה הזאת שיבא ממנה הולדה, ולכן ער ביען שהשגיח רק על תפארת לו מן האדם והיינו שהיה לו שכל בהיר תמיד והיה עומד נוכח הש"י, ע"כ לא רצה להכחיש זאת, וזה פי' שלא תכחיש יפיה היינו שלא להכחיש תפארת ישראל, ואונן לקח לו דרך השני כי מעשיו היו לפי שראה כוונת אביו שרק יקרא הזרע ע"ש אחיו ע"כ הרע בעיניו שלא יתקן את עצמו, רק את נפש אחיו והיה לו תרעומות וזאת הענין נמצא גם בצדיקים גדולים ומעשה אונן נקרא תפארת לעושיה, ע"כ היה תיקון לנשמתם שנולדו אח"כ פרץ וזרח, פרץ היה נשמת ער כי פרץ הוא לשון תקופות היינו תפארת לו מן האדם, היינו אף שהוא הפך מתפארת נגד בני אדם לא ישגיח ע"ז, וזרח הוא נשמת אונן כי שמו מוכיח עליו שהוא תפארת נגד בני אדם. ועל אלו השנים אמר הש"י צדקה ממני ממני יצאו הדברים כבושים, היינו אף שער ואונן לא היו ראוים בעיניו, אבל אלו השנים שהיו נשמותיהם ישרו לו, כי אף שנראה שפרץ עושה נגד ההלכה כמו שמצינו במלכות בית דוד, ע"ז מעיד הש"י שהוא מפני עת לעשות לה', ואף שעל המעשה היה נראה שחטא ער היה גדול מחטא של אונן מ"מ נשמתו היתה גדולה בעומק מנשמת אונן כי ממנו נולד מלכות בית דוד, כי כל הבנינים של מלכות בית דוד מנהיג הקב"ה ע"י בנינים כאלה אף שבשעת מעשה היה נראה לו שחטא, כי יהודה חשבה לזונה כי כסתה פניה, היינו שהדבר היה בסוד מהש"י וכמו שמבואר (במדרש) (סוטה י':) ממני יצאו הדברים כבושים היינו בסוד כבוש שנעלם אף מנביאים הבנין של מלכות בית דוד.