מי השלוח, חלק א, ספר שמות, יתרו

וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר. הטעם שנכתב כל אשר אמר בסוף פסוק, להיות נקוד בקמץ תחת המ"ם, ג"כ להורות כי גם יתרו לא היה יודע עומק דבריו עד היכן כוון רק משה הבין דבריו וזה כאשר אמר בקמץ שליתרו ג"כ נתאמרו הדברים, ולא הבין בעצמו ערך יקרותם.

ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה. ענין סגולה, היינו אוצר וכלי קיבול לקבל כל גנזי מלכים, וכן אמר הש"י לישראל שיעשה אותם כלי קיבול כדי שיניח בהם כל הטובות והברכות שיש לו ויוכלו לקבלם, וכן אמר הרב הקדוש היהודי מפרשיסחא על זה הפסוק, כי אהבת הש"י לישראל הוא בדרך דבר סגולה היינו בלי שום טעם.

כי לי כל הארץ. והנה לפי הענין היה צריך לומר כי לי כל העמים, רק אחרי אשר בחר הש"י את עמו ישראל לחלקו מאז אין לו שום עסק עם האומות ונטל מהם הבחירה ולא יתכן לקרוא להם שם מיוחד רק הם נכללים בכלל ארץ.

ויהי קול השפר וכו', משה ידבר והאלקים יעננו בקול. ונלמד מזה במס' ברכות [מ"ה.] מכאן שלא יגביה המתורגמן את קולו יותר מהמברך שנאמר והאלקים וכו'. והוא תמוה עיין תוספות ורי"ף שהקשו כי מזה נראה להיפך. והענין בזה כי באמת משה היה אומר עשרת הדברות לישראל אך בשורש הדבר שיוחקקו הד"ת בלבות ישראל זה היה מאת הש"י שהיה חוקק בלב כל אחד ואחד כפי רצונו ית'. וזה הענין אשר הש"י כביכול נקרא מתורגמן, היינו אחר שיצאו עשרת הדברות מפי משה לישראל חזר הקב"ה וחקק אותם בלבם, וזהו שלא יגביה המתורגמן את קולו וכו', כי באמת היה ביכולת הקב"ה לחקוק הד"ת בלבם כפי כחו ית', יותר מכח מרע"ה, אך כתיב ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, והוא שלא האיר הש"י לשום נפש יותר מלמשה רבינו ע"ה. וזהו שלא יגביה המתורגמן את קולו יותר וכו' היינו יותר ממדרגות מרע"ה.

אנכי ה' אלקיך. ולא נאמר אני, כי אילו היה כתיב אני, היה משמע שגילה אז הקב"ה לישראל את כל אורו בשלימות ולא יוכלו אח"כ להעמיק בדבריו, כי כבר גילה הכל, אך הכ"ף מורה שאינו בשלימות ורק דמות ודמיון הוא להאור שיגלה הקב"ה לעתיד, וכל מה שישיג האדם יותר עמקות בד"ת יראה שעד עכשיו היה בחושך. וע"ז מרמז היום והלילה, היום היינו שהש"י פותח שערי החכמה לאדם והלילה היינו שלא ידמה האדם שהשיג הכל בשלימות, כי כל מה שהשיג הוא כלילה נגד היום הבא אחריו וכן לעולם, וממילא הכל הוא לילה נגד האור שיפתח הקב"ה לעתיד. וזה שנסמך מאמר לא תעשה לך פסל ואיתא בזוה"ק (שמות פ"ז:) משום דכתיב פסל לך ע"כ נאמר לא תעשה לך פסל ולא תעביד לך אורייתא אוחרא. והענין בזה כי מלת פסל הוא דבר מחותך במדה וקצב ובהשלמה בלי חסרון שום דבר בעולם וזאת אינו נמצא רק בתורת מרע"ה, אבל בשכל אנושי אין באפשר לתקן דבר כזה בשלימות הגמור, כמו דאיתא (בגמ')[רות רבה פרשה ג',ב'] שאמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניא גם אני יכול לעשות תורה כמשה וגזר שלא יבערו אש ג' ימים ובתוך כן ראה עשן יוצא מבית אחד והשיב לו הקיסר כי שר אחד חלה והוכרח להתיר לו. והאמנם כי גם אצלינו הדין ע"פ תורתנו הקדושה כי פקוח נפש דוחה שבת, אך החילוק כי המחלל שבת ע"פ פקוח נפש אינו מתנגד לתוה"ק, כי גם זאת נצטוינו שפקוח נפש ידחה שבת. וכן בכל מקום שהוא עת לעשות לה' נרמז הציוי של הפרו תורתך ולכן התורה כוללת כל הרפתקאות שיעברו, ואורה מקיף כל האופנים וכל ההתהוות שאפשר להתהוות, וזה אין בכח שום אדם לעשות, וזה שמפרש בזוה"ק על לא תעשה לך פסל היינו במצות עשה, וכל תמונה הוא במצות ל"ת, כי לא נגלה לאדם שום דבר עד תכליתו.

אנכי ה' אלקיך. בזוה"ק איתא ועץ החיים הוא ברזא דחמש חמש, וזה ג"כ הענין בעשרת הדברות, אנכי הוא מקור החיים, ה' היינו גבורה והוא המהווה כל, אלקיך היינו מדת אמת אשר הש"י מנהג בה את עולמו, אשר הוצאתיך מארץ מצרים היינו שתדע אף בעת שיהיה לך איזה צער חלילה לא תקצף נגד הש"י, מבית עבדים היינו שלא תהיה משוקע בהטובה, וגם אח"ז נאמר שאל תדמה כי הדברים האלו שאמרתי לך בנקל הם לעשותם, לא כן כי צריך לזה ברורים גדולים, וזה נגד זה נאמר, לא יהיה לך הוא נגד אנכי שלא תחשוב כי נמצא גוון חיים חלילה חוץ ממנו. אחרים הוא נגד ה', היינו גוון גבורה. על פני, הוא נגד אלקיך דהיינו גוון אמת והוא רק לפנים לא מן האמת האמיתי. לא תעשה לך פסל וכל תמונה, הוא נגד אשר הוצאתיך מארץ מצרים. מבית עבדים, הוא נגד אשר בשמים ממעל וכו', כי שמים וארץ וימים הם עיקר בנין העולם, וגם נמצא בעולם תאוה וכבוד, כי קנאה הוא נכלל באלו השנים כי לאלו הוא מקנא, והם ג"כ חמש כנגד החמש האמורים למעלה. לא תשתחוה להם, היינו שלא תהיה כפוף תחתם. ולא תעבדם, היינו שלא תרצה להיות מושל עליהם. ויש ג' מדרגות, עולם שנה נפש, וכנגד כל אחד יש רזא דחמש, כנגד עולם והוא מקום, הוא מה שדברנו ע"כ. וכנגד שנה היינו זמן הוא ג"כ ברזא דחמש חמש היינו פסח הוא נגד אנכי, שבועות הוא נגד ה', סוכות הוא נגד אלקיך, ר"ה ויוה"כ הם נגד אל קנא שם אל מורה על חכמה, קנא פי' כעס היינו שכעסו הוא בחכמה. נפש היינו אדם יש ג"כ רזא דחמש והם, אבות ובנים שלשים רבעים ולאלפים. הרי הכל ברזא דחמש חמש והבן כי עמוק הוא.

אנכי ה' אלקיך. הנה במציאות האדם נמצא ה' כחות והם, הרהור, מחשבה, רצון, מעשה, דבור. אם המעשה בא לאדם כסדר הזה שמתחילה בא בהרהור, ואח"כ ירדה למחשבה ולרצון, אז יהא בטוח שהמעשה הזו הוא מרצון הש"י ונצמח ממקור החיים, אך אם בא לאדם הסדר הזה, שמתחילה בא רצון ללב ואח"כ ירדה למחשבה אז צריך המעשה הזו ברורין, כי אולי גוף צמיחת הרצון נולד בו מאיזה נגיעה מחמדת עוה"ז. והנה נגד אלו ה' כחות נתנו עשרת הדברות לברר אלו הה', כי גם עשרת הדברות נחלקו לחמש נגד חמש לכל דרגא חמש, נגד מצות עשה ולא תעשה. אנכי הוא נגד הרהור כי בעוד הדבר בהרהור, אין לו ידיעה כלל רק כמי שיש לו חשק לעשות מה ואינו יודע עדיין מה יעשה, ואף לקטנים שאינם בני דעה יש להם הרהור ובעת שהאדם ישן ג"כ יש הרהור רק בלי הכרה ותפיסה בשכל ונגד זה היה הדבור אנכי נגד מצות עשה, כי אנכי כולל כל המצות עשה של תורה שרצון ה' שוכן בתוכם, כי במצות לא תעשה שהם סור מרע יש לאדם תפיסה בשכל, אבל מצות עשה שהוא מקום הש"י אין שייכות לאדם שום תפיסה ושכל בו. אח"כ נאמר לא יהיה לך היינו שלא תחשוב שיש הוי' אחרת ח"ו בעולם חוץ ממני, וזה נגד המחשבה. לא תשא את שם וכו' היינו שלא תדחה לשום דבר בעולם לחשבו לחנם, כי יש בכל דבר שברא הש"י ניצוץ קדושה רק יש בו פנימיות וחיצוניות ותדע לברר הטוב מן הרע, והפסוק הזה ג"כ נגד המחשבה והם שני פסוקים אחד נגד מצות עשה של המחשבה והשני נגד ל"ת של המחשבה. זכור וכבד נגד המעשה, לא תרצח ולא תנאף נגד הרצון, ומה שכתוב המעשה קודם לרצון, כי באם ח"ו יחטא האדם במעשה יקדים לחקור ולתלות במחשבה והיינו בשורש החיים שלו וצריך לעשות תשובה לרפאות את שרשו ולא יתלה החסרון בהרצון, כי הרצון יוכל להיות שאחרים הכניסו לו. לא תגנוב ולא תענה הם נגד הדבור שהצטרכות הדבור הוא רק להתחברות לזולתו שלעצמו אין צורך בהדבור כלל, והתורה היא בכל העולמות, ולמעלה מזה העולם, פי' לא תגנוב היינו שלא תמנע ד"ת מן תלמידו (סנהדרין צ"א:) וזה שייך אף במלאכים כמ"ש ומקבלין דין מן דין, כי במלאכים יש ג"כ מדרגות ומי שהוא במדרגה גבוה יש לו תקופות יותר ממי שהוא קטן ממנו. ולזה הקטן יש לו יראה יותר ע"כ מקבלין דין מן דין, ולא תענה הוא להיפך מלא תגנוב שלא להרבות דברים ע"כ אלו הב' הם נגד העשה ול"ת שבדיבור. לא תחמוד הוא הל"ת שבהרהור ושייך אצל אנכי, אך שאם היה האדם נשלם בבירר ההרהור בשלימות לא היה צריך להתברר בשאר המדרגות, ע"כ לא יוכל לכתוב אצל אנכי הל"ת של הרהור רק אחר שמתברר במחשבה ורצון ומעשה ודבור אז יצא ההרהור מבורר ולכך נכתב באחרונה.

בפסוק אנכי נמצאו כל האותיות חוץ מאותיות ג"ז ח"ט ס"פ"ק. ג"ז מורה על ההתחלה שהאדם מקבל עליו עול תורה כמו גר שבא להתגייר צריך למעט כל הנאותיו ולהזהר אף בדקדוק מדברי סופרים וזהו גז לשון גזיזה. ואח"כ ח"ט היינו שצריך שמירה על קיום המצות מבלי לחטוא. ואח"כ ספ"ק היינו שצריך שימצא בו יראה בנסתרות לבו.

זכור את יום השבת לקדשו וכו' ויום השביעי שבת לה' אלקיך. הענין שנאמר כאן שני פעמים שבת, כי כל התרי"ג מצות נקראים שבת כדאיתא בזוה"ק (שמות פ"ח:) מאי שבת שמא דקוב"ה. והיינו כשבא לאדם חשק לעשות רצון הש"י מה שצוה לעשות ולהזהר ממה שציוה שלא לעשות וכאשר נתן זאת אל לבו נאמר זכור את יום השבת וכו', ואח"כ כשבא לאדם שכחה והעלמה מרצון הש"י ועשה מה שעשה נאמר ששת ימים וכו'. היינו כשמתרחק מן יום השבת ושוכח ח"ו את ה', בא עוד יום השבת ומחזיר ונותן אל לבו לראות מה שעשה ועי"ז בא הצעקה גדולה ללבו ואמר מה עשיתי, ואין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בה, (גיטין מ"ג.) ואז נותן לו הש"י עצה לזה הקרבנות שמכפרין וזה שנאמר אח"ז כבד את אביך וכו'. היינו שלא תתלה החסרון שלך בהולדה ותנקה עצמך ולא תצטרך לקרבנות, רק תתלה החסרון בך ותביא קרבנות ויכופר לך, והיינו כבד את אביך.

לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא וכו' מזבח אדמה תעשה לי וכו' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. אלהי כסף היינו גוון אהבה והתלהבות יותר מכפי מעמדך כי אין חברותא כלפי שמיא ואין הש"י מאהב את האדם רק אם האמת אתו, ואלהי זהב היינו גוון יראה יותר מכפי מעמדך, רק מזבח אדמה תעשה לי, אדמה היינו פשיטות כמו שהוא בלבבך. בכל המקום אשר אזכיר וכו', אזכיר הוא מלשון בירר היינו בכל מקום שאני אברר שהיתה התחלת הנקודה שלך בלב לשם שמים, אז תיכף אשלח לך ברכה וברכתיך.

ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה וכו'. כל הלבבות של ישראל נקראים מזבחי, וזהו לא תעלה וכו', היינו שלא תתגאה על שום נפש מישראל, וזהו אמרו אשר לא תגלה ערותך עליו היינו שלא תבוא עי"ז לידי בושה שאם תתגאה על שום אחד אז סופך שתרד מדרגה למטה הימנו והוא יעלה על מקומך, כמו דאיתא בגמרא (מגילה ט"ז:) על מרדכי שבתחילה היה נמנה בחמישי ואח"כ בששי.