מגילת אסתר על ספר המצוות, שורשים ט:ח

נראה לי שאין שום ראיה להרמב"ן במין הזה השלישי שהביא ואמר כי כשיש כלל ופרטים באיזה לאו לדברי הכל לוקה על כל הפרטים. (א) ומה שהביא מההיא דנזיר שאמרו (בנזיר פ' ג' מינים) ענבים לחים ויבשים לא יאכל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אין הטעם שם משום שנכתבו אלו הפרטים רק משום שכתב שמות חלוקים שהם ענבים לחים ויבשים שלא היה צריך לכתבם שהרי בין ענבים לחים ובין ענבים יבשים ענבים הם. וכן משמע גם כן ממ"ש עלה דההיא ברייתא מכאן אתה דן לכל איסור שבתורה מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו לאתויי חמרא חדתא וענבי.

(ב) וגם הפירוש שפירש במחלוקת אביי ורבא בנא ומבושל דחוק עד מאד שמאחר שרבא סובר שאין לוקין על לאו שבכללות ולא חלק בשום מקום היאך סליק אדעתיה דלשון ראשון להלקותו עליו.

ומה שאמר הרמב"ן (ג) שטעם לשון ראשון הוא כיון שהדברים הנכללים בו טעם איסורם שוה וגם הנה כולם נכללו בשם אחד, הנה כך הוא כל הכללים שנאמרו בכל פסוק שנזכרו בו פרטים כמו שמצינו בנזיר שנכללו בכל אשר יעשה מגפן היין כל האיסורים של נזיר ואיסורם שוה ושם אחד להם מכל מקום אמר רבא שאין לוקין על כלל זה של כל אשר יעשה מגפן היין מפני שהוא לאו שבכללות. לכן הנני מסכים עם דעת הרב בכל מה שאמר: