מגילת אסתר על ספר המצוות, שורשים ה:ג
Megillat Esther on Sefer HaMitzvot, Shorashim 5:3 · מגילת אסתר על ספר המצוות · free full Hebrew text
Open in the reader →(א) נראה לי שהנכון כדברי הרב כי ולא תטמאו את הארץ הוא טעם ולא מניעה. ומה שאמר הרמב"ן שהוא מניעה כמו ולא יטמאו את מחניהם הבא אחר אזהרת וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, נ"ל שיש הפרש ביניהם, כי לא תטמאו את הארץ מבואר הוא שהוא טעם וכמו שהביא הרב מלשון ספרי, אמנם ולא יטמאו את מחניהם אינו טעם רק אזהרה כדאיתא במכות ריש פרק אלו הן הלוקין (דף י"ד:) דקאמר בשלמא הבא למקדש טמא כתיב עונש וכתיב אזהרה, עונש דכתיב את מקדש ה' טמא ונכרתה אזהרה ולא יטמאו את מחניהם, הרי מבואר שהגמרא פירשו ללאו ולא לטעם וא"כ בדין הכניסו הרב במנין.
ומה שאמר עוד (ב) כי לפי דעתו ולא תטמאו את הארץ לא יבא במנין מפני שהוא לאו שנכפל בארץ, נ"ל כי מלבד זה לא יבא במנין מפני שהוא טעם.
ומה שאמר עוד (ג) כי ולארץ לא יכופר לדם הוא מניעה ממה שאמרו חכמים בכתובות ושכחה גם כן בה"ג, נ"ל שמה שלא מנאוה הוא לפי שאין זה אזהרה על דבר חדש שהכל שב על מצוה אחת והיא שהזהירנו מקחת כופר לנפש רוצח ומעצמנו נשמע שכ"ש שלא נמחול לו בלי כופר כגון אחר עריפת העגלה.
ומה שאמר עוד (ד) כי ולא תטמא את אדמתך היא לאו כמו שאמרו בספרי להזהיר בית דין על כך, נ"ל שאם זה הוא דעת הכל א"כ בודאי מכאן יהיה השגה על הרב שלא הכניסו במנין ושמא יש בו דעות אחרות שסוברים שאינו לאו ולכן לא מנאו הרב.
ומה שאמר עוד (ה) שאלו הלאוים הם מניעות כפולות בארץ, נ"ל שהם כלם טעמים מלבד אותם שהוזכר בהם היותם לאוין. ודי בשיעור הזה בזה השורש: