מגילת אסתר על ספר המצוות, שורשים ג:ד

נראה לי שהנכון כדברי הרב שאין להביא בזה המנין רק המצות הנוהגות בכל הדורות ולא אותן שנעשו פעם אחת ולא תעשינה יותר. לפי שדרשת חכמים מתרי"ג מצות הוציאוה מפסוק תורה צוה לנו משה מורשה דמשמע שכמנין תורה צוה לנו משה בירושה לעשות ואם נביא במנין זה הפרשת אבנים גדולות לכתוב בהן את התורה וכן ברכות וקללות שבהר גריזים ועיבל לא תהיינה כלן מורשה שהרי אלו לא נצטוינו לעשותם בכל דור ודור. ומה שאמר (א) כי חנוכת המזבח בודאי היא מצוה לדורות כמו שכתוב בפרשת ואתה תצוה וכו', הנה דעתי מסכים עם סברת בעל זוהר הרקיע שכתב כי אין ראוי להכניסם במנין לפי שאין בו תוספת ענין שיקרא מצוה אלא בתמידים שהם חובה בכל יום ומתחילין אחרי בנין המזבח אחד בבקר ואחד בערב. וקשיא לי על כל מוני המצות למה לא הכניסוה בלאוין כי בם היה ראוי להכניסה ולמנותה ללאו שלא להתחיל חנוך המזבח אלא בתמיד של שחר שהרי היא משנה בפ' התכלת שאין מחנכים את המזבח אלא בתמיד של שחר ובודאי לדורות היא בכל עת אשר יחנכו את המזבח. ושמא היא אחת מחלקי מצות המזבח או הקרבנות ולא תבא במנין כמו שכתב הרב בשורש י"א.

ומה שאמר עוד (ב) כי אף המשכן בהקמתו ובית המקדש בהבנותו היו צריכים לחנוכה כמו שעשו הנשיאים, אני אומר כי חנוכה זו אינה נוהגת לדורות לא מינה ולא מקצתה שהרי מה שעשו הנשיאים דרך נדבה עשו, והראיה מלשון חכמים בנשיאים שאמרו מה ראו להתנדב תחלה לפי שהיו יראים וכו' כמו שהביא רש"י בפ' נשא, הנה נראה כי דרך נדבה הביאו הקרבנות ההם וא"כ אין כאן מקום לומר שנוהג לדורות מאחר שהוא בידם להתנדב או שלא להתנדב והקרבנות שהקריבו בימי שלמה על חנוכת הבית גם הם דרך נדבה היו. ועוד ראיה ברורה הביא בעל זוהר הרקיע בפרשו מצוה זו בעשה קכ"ז שכתב וז"ל ועוד שהנראה מהגמרא הוא שאותה חנוכה אינה נוהגת לדורות כלל לא באותן שיעורים ולא בשיעורים אחרים שכך אמרו בפרק קמא מחגיגה (ו') על מה שאמרו ב"ה שהראיה מעה וחגיגה שתי כסף ולמדו אותה מהנשיאים שריבה הכתוב בשלמים יותר מעולות וב"ש לא רצו ללמוד מחנוכה זאת אמר שם ב"ש מאי טעמא לא אמר כבית הלל דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות. וזה הלשון מוכיח שהחנוכה של נשיאים אינו נוהג לדורות לא באותן שיעורים ולא בשיעורים אחרים שהרי לא אמר אין דנין שיעור הנוהג לדורות משיעור שאינו נוהג לדורות אלא אמר דבר שאינו נוהג לדורות שהדבר כולו אינו נוהג חובה לדורות שאין בו מצוה שאפילו תאמר שהדבר הוא נוהג אלא שאין השיעור נוהג מ"מ איך שישתנה השיעור צריך שיהיו השלמים יותר מהעולות כמו שהיו בימי משה וא"כ היה להם לב"ש ללמוד משם שהרי רבוי השלמים על העולות נוהג לעולם, עכ"ל.

ומה שהביא ראיה עוד (ג) מפרק התכלת דקאמר מלואים הקריבו בימי עזרא, נראה לי כי משם ממש ראיה שלא היו חייבים להביאם רק בנדבתם עשו מה שעשו שאם היו חייבים להקריב מלואים הן רב הן מעט מה היתה תמיהתו של רבי יוחנן בפסוק כה אמר ה' אלהים בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש שתמה ואמר חטאת עולה היא פירוש שמוסף דר"ח עולה הוא כדכתיב ובראשי חדשיכם תקריבו עולה ואמר שם רבי יוחנן פרשה זו אליהו עתיד לדורשה, ואם היו חייבים להקריב מלואים איך לא העלה על דעתו שפר החטאת הזה היה להקריבו אחר המלואים שעשו מקודם כדרך שעשו בימי משה שהקריבו עגל בן בקר לחטאת אחר המלואים כמו שכתוב בתחלת פרשת שמיני. ואין לומר שר' יוחנן לא ידע שפרשה זו על בית שני נאמרה שא"כ כשמשיב רב אשי עליו לא היה לו לומר בזה הלשון מלואים הקריבו בימי עזרא דמשמע שאין שום חולק שעל בית שני נאמרה שהיה בימי עזרא אלא כך היה לו לומר פרשה זו בימי עזרא היא ומלואים הקריבו בימיו כדרך וכו' ועוד שלא היה לו לומר בזה הלשון מלואים הקריבו דמשמע שהקריבום בנדבתם ולא בתורת חובה. וגם תשובות אחרות הביא בעל זוהר הרקיע בזה עיין שם.

ומה שאמר (ד) שיתאמת עוד זה ממה שאמר יתברך זאת התורה, אין משם ראיה כלל לפי שבזה הפסוק רצה לכלול כל הקרבנות שנצטוה משה בהר סיני בין לדורות בין לשעה וזו היא כוונת הפסוק ויגיד עליו רעו הפסוק הבא אחריו.

(ה) ומאמר רז"ל דפרק לולב וערבה וכן אותו דירושלמי דשביעית אין פירושם כדעת הרמב"ן כי מנא ליה לחלק ולומר שהשיעור והסדר ההוא אינו נוהג לדורות אבל מצות מלואים תנהוג, אלא בודאי כוונתם היא שכל ענין מלואי הכהנים שנעשה אז שבעת ימים אינו נוהג לדורות כלל.

ומה שאמר (ו) כי בימי עזרא הקריבו מלואים על המקדש ועל המזבח כאשר הביא מפסוק בראשון באחד לחודש וגו' ומפסוק שבעת ימים תעשה שעיר חטאת וגו', כבר השיב עליו בעל זוהר הרקיע שכתב וז"ל ואין כן דעת החכמים ז"ל שהם לא אמרו מלואים הקריבו בימי עזרא על הקרבנות הנזכרים בפרשת הגד את בני ישראל את הבית, והוא פר ביום הראשון ובשבעת הימים שעיר ופר ואיל לחטא את המזבח ולא הוקשה להם כלום בזה שהרי הדבר מוכיח שזה הוראת שעה היה על פי הדבור שהרי בימי משה חטאו המזבח שבעת ימים בפר חטאת ובימי עזרא היה פר חטאת יום ראשון ויום שני שעיר חטאת ופר ואיל לעולה, אבל הוקשה להם מה שכתוב בראשון באחד לחודש תקח פר בן בקר תמים וחטאת וגו' ולקח הכהן מדם החטאת ולא מצינו במוספי ראש חודש פר חטאת ועל זה הקשו חטאת עולה היא ובא רב אשי ואמר שאין זה פר של מוסף ראש חודש אלא של מלואים והוא העגל שהקריבו ביום שמיני של מלואים שהיה ראש חודש כמו שנזכר בשבת בפרק ר"ע (דף פ"ז:) שאמר שם אותו היום נטל עשר עטרות והקריבו עגל בן בקר לחטאת כן הקריבו בימי עזרא בר"ח פר חטאת וכן פירש"י ז"ל שם בגמרא ועל כרחנו על אותו עגל של שמיני סמכו רב אשי לא על הפר שהיו מחטאים בו המזבח בימי משה כל שבעת ימי המלואים לפי שכבר נתחטא המזבח שבעת ימים בפר בן בקר לחטאת יום ראשון ושעיר חטאת ופר ואיל לעולה ששה ימים כמו שהזכרתי למעלה. ומה שכתוב אחר כך וכן תעשה בשבעה בחדש מאיש שוגה ומפתי וכפרתם את הבית, כבר דרשוהו שם ואמרו בשבעה אלו שבעה שבטים שחטאו אע"פ שאינן רובו של קהל, בחדש אם חדשו ואמרו חלב מותר, מאיש שוגה ומפתי מלמד שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, וא"כ רב אשי שאמר מלואים הקריבו בימי עזרא לא לחטא המזבח היה כמו שכתבו רז"ל שכבר נתחטא וא"כ אין לנו ראיה מהגמרא בחנוך המזבח ומלואו שיהיה מצוה לדורות. וגם אני אומר כי מה שאמר רב אשי מלואים הקריבו בימי עזרא לא בתורת הזבח מלואים שהיו בימי משה אמר כך שהרי העלו בגמרא יצאו מלואים שאינן נוהגין לדורות אלא רצונו לומר שעל פי הדבור נהגו באותן מלואים וכן כתב הרב ז"ל בהלכות מעשה הקרבנות לפי שדעת החכמים הוא שכל מה שנעשה ביום שמיני למלואים היה לשעה, שכן אמרו בפרק כל המנחות (נ"ט) על מנחת שמיני שעה מדורות לא ילפינן, ושם אי אפשר לומר שעל השיעור בלבד נאמר אלא המנחה עצמה והוא הדין לשאר הקרבנות שבאו חובה לאותו יום לא היו חובה לדורות ואם עשאום בימי עזרא כדעת רב אשי ע"פ הדבור היה ולא בתורת חובה. ובפרק איזהו מקומן (דף נ"ו) אמר והא כתיב בשלו את הבשר פתח אהל מועד וגו' קדשי שעה שאני. וכן בפרק טבול יום (דף ק"א) בשעיר ר"ח שנשרף, ובאמת שרש"י ז"ל פירש בפרשת יחזקאל שהמלואים שהקריבו בימי עזרא הוא אותו הפר שהיו מחטאים המזבח בימי משה והפר הזה שהקריבו בימי עזרא בר"ח הוא אותו הפר ואע"פ שנראה מפשט הכתובים שכבר נתחטא המזבח שבעת ימים קודם ר"ח. אבל הרב ז"ל כתב שזה הפר הנזכר כאן בר"ח הוא אותו פר הנזכר בפרשת הגד, ומה שכתוב בשבעה לחדש יפרש הרב ז"ל שבעת ימים רצופים כנזכר בפרשת הגד. ואין כן דעת רז"ל. ולפירוש הרב ז"ל היאך יאמר וכן תעשה על פר החטאת בשבעת ימים והלא לא היה אלא יום ראשון כמו שכתוב שם בפרשת הגד ומה שפירש בגמרא הוא דעת החכמים ז"ל. וגם הוא ז"ל פירש בפירוש יחזקאל כי השעיר שהיו מקריבין היה ע"פ הדבור מדברי רז"ל נראה שכל הכתוב ביחזקאל נעשה בימי עזרא והמפרשים נסתפקו בזה אם הוא לעתיד, עכ"ל.

(ז) ומה שהביא עוד ראיה מההיא דפ"ק דיומא כיצד הלבישן שנראה כי לעתיד לבוא יצטרכו למלואים וכן יהיה גם כן המקדש חדש והמזבח חדש וכך עשו בימי עזרא, כבר הוכחנו שבימי עזרא לא הקריבו מלואים עליהם ואף אם לתחיית המתים יצטרך מלואים עליהם מ"מ כתב בעל זוהר הרקיע שלא יבאו במנין לפי שאין לנו להביא במנין רמ"ח מה שיתחדש בתחיית המתים.

ומה שהליץ עוד על בעל בה"ג בהביאו במנין (ח) פרשת ויחל משה ואמר שהיא פרשה מלמדת לדורות להתפלל בעת צרה, אני אומר כי אין צריך שהרי כבר בא לנו צווי להתפלל בכל יום והכל בכלל בין עת צרה בין עת הרוחה.

(ט) גם על פרשת תרומת המכס שאמר כי אולי סבר בה"ג שהיא מלמדת לדורות כן בכל מלחמת רשות, כבר השיב בעל זוהר הרקיע בפרשו זאת המצוה בעשה רי"ו שכתב וז"ל. ואני לעניות דעתי אומר שאין כל זה אמת, שהרי בפירוש אמרו רז"ל כי תרומת המכס אינה נוהגת לדורות. ובמנחות פרק התודה (דף ע"ז:) שנינו מכולן היה נוטל אחד מעשרה שנאמר והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'. ובברייתא בגמרא ילפינן לה מתרומת מעשר ואקשינן ולילף מתרומת הקדש של מדין כלומר שהיתה אחד נפש מחמש המאות, ודחו זה ואמרו דנין תרומה הנוהגת לדורות מתרומה הנוהגת לדורות ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות. ואי אפשר לדחות בכאן ששיעורה אינה נוהגת לדורות אבל היא עצמה נוהגת כמו שהיה דוחה הרב ז"ל בחנוכת המזבח כמו שכתב למעלה שא"כ היה לו ללמוד ממנה מה שהוא נוהג לדורות והוא שאין לה שיעור קבוע כמו שהיתה רוצה הברייתא ללמוד זה מהבכורים שאין להם שיעור וכדתניא נאמר כאן תרומה ונאמר תרומה בבכורים מה להלן אין לה שיעור אף כאן אין לה שיעור, וכיון שדחו שלא ללמוד מתרומת מדין לא השיעור הכתוב בה ולא שאין לה שיעור מפני שאינה נוהגת לדורות למדנו שאין תרומת המכס נוהגת כלל בתורת חובה ואינה באה במנין. ואני תמה מהרמב"ן ז"ל שהביא ראיה לתרומת המכס שהיא נוהגת לדורות ממה שכתוב ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם וגו', שזה לא נאמר בתרומת המכס אלא בקרבן שהקריבו פקודי החיל איש אשר מצא כלי זהב ואותו זהב היה זכרון והיה קרבן בא על הרהור עבירה כמו שהוא מוזכר בשבת פרק במה אשה יוצאה (דף ס"ד) ובמסכת כלה. אבל תרומת המכס לאלעזר הכהן היתה כשאר מתנות כהונה. ומזה תצא לנו קושיא על הגאון ז"ל שמנה תרומת המכס שהרי לא מנו תרומת המכס בכלל מתנות כהונה שא"כ היו כ"ה מתנות וזאת היתה להם למנות שהיא יותר גדולה מלוג שמן של מצורע וכיון שלא מנו אותה אינה נוהגת כלל ואינה נכנסת במנין, עכ"ל. וזה מה שרצינו לבאר בשורש הזה: