מבוא שערים צט

דגדלות שית' לקמן והנה נת' ג"כ כי בעיבור הא' הוא סוד ו"ק אלא שהם כפולי' אלו באלו ג' כלילין בג' כי לא נתגלו רק ג' תחתונות וביניק' נתגלו ו"ק גמורי' ונתפשטו ממה שהיו בתחלה כלולים ונעלמים ג' גו ג' ובעיבור הב' נתגלו בו גם הג"ר הנק' מוחין ואז הוא שלם בי"ס גמורות ואמנם דברים אלו נראו תמוהים כי הרי מבשרינו אחזה אלוה כי העובר בהיותו במעי אמו יש לו כל רמ"ח אברים וי"ס שהם ו"ק הגוף וגם יש לו ראש ומוחין אחר ג' חדשים הראשונים שהוכר העובר ואין אנו רואי' תוספת במספר האברי' רק שהאברי' עצמן שהיו בו בתחלה מתפשטים ונגדלים מעט מעט כל זמן עד היותו גדול אמנם אין שינוי במספר האברי' ומכ"ש שיש לו בחי' אלו בזמן היניקה ואיך נת"ל כי אין המוחין נכנסי' בו עד תשלום י"ג שנים ע"י עיבור הב' ואין לו מוחין לא ביניקה וכ"ש בשעת עיבור הא'. גם תימה אחרת איך נת' כי ביניק' יש ו"ק והלא גם אנו רואים שיש לו גוף שלם בי"ס. אמנם ביאור זה התחלנו לבאר לעיל והענין בקיצו' גדול כי אמת הוא שבכל ג' זמנים הנז' יש בחי' י"ס בין לעיבור בין לתינוק היונק ויש להם גוף מו"ק וראש בג' מוחין אך הענין בהיותו בזמן העיבור הא' אנו רואים שכל שיעור העובר אינו זולת ג' תחתונים לבד וכן הג' מוחין שלו הוא כאבן דומם בלי דעת כלל כאלו אין בו מוחין ואח"כ בזמן היניקה הו"ק שלו מתארכי' יותר וג' מוחין מתעוררי' קצת להיות בהם הבנה לדברי' המוכרחי' לבכות ולשאול מאמו ע"י בכייתו ורמיזתו וכן הוא הולך וגדל ממדריגה למדריגה אך עדיין שכלו אטום ואין בו גילוי דעת ואחר שיונק אז מתחיל לאכול חטה ועלה בו הדעת כמשארז"ל אילן שאכל אדה"ר חטה היתה ולכן נק' עץ הדעת ואז מתחיל הדעת להתעלות בו ולהתנוצץ עד היותו בן י"ג שנה ויום א' ואז נק' איש גמור ודעתו כשאר בני אדם אלא שעדיין אין לו כ"כ ישוב הדע' וע"י המשך זמן מתגלה בו הדעת וניתוסף להיו' מיושב בדעת. והנה הדברים תמוהים מאוד מאוד שיש בו דעת ויש בו מוחין אפי' בימי עיבורו איך משתנה הדעת בכל הזמנים הנז' אך סוד הענין כי הקטן כל זמן שהוא קטן הוא תכלית הגבורות והדינים כנראה בחוש כי הקטן הוא אכזרי ובעל חימה יתירה וכעס הרבה וכל מה שהולך ומתגדל מתיישב בדעתו ומתבטל ממנו הכעס והחימה כי הזקנה והשיבה גורמים רחמים אך הקטנות גורמים אכזריות ודין וזהו הטעם למה נק' הז"א בשם ז"א ואו"א נק' זקנים ואריך נק' עתיק דעתיקין בסוד השיבה הגדולה מהזקנה והטע' כי הנה הא"א הוא תכלי' הרחמי' כמ"ש באדרא בהאי עתיקא כולא ימינא ורחמי גו רחמים ולית ביה דינא כלל ואו"א יש בהם גילוי מעט אל הדינים ונק' זקני' אך לא עתיקי' וז"א להיותו בחי' דינים וגבורות המתגלים בו דאית ביה ימינא ושמאל' וכמה גבורים סומקין אתפשטו ביה ואפי' ברישא כנז' באדרא לכן נמשל לקטן ונק' ז"א הרי נת' כי הקטנות גורם לדינים והזקנה והשיבה מורים על רחמים. והנה ז"א בעצמו יש בו מדריגות ובהיותו תחלה תכלית הקטנות שהוא זמן עיבור אז כולו דינים גמורים ואין המוחין שבו שהם ג' מוחין שבו שהם יותר רחמי' מו"ק כנודע הנה גם הם דינים גמורי' לכן הוא אכזרי ובעל חימה ואין בו ישוב הדעת כי הדין מהאש יצאה והאש אינה שוקטת כי היא אש אוכלת ושורפת כל אשר תמצא ואינה נחה במקום א' וכן מעשה הקטן בלי ישוב וכולו דינים והנה בעת עיבור הא' אשר גם המוחין הם דינים גמורים אין נחשבים למוחין וכמאן דליתנייהו דמי כי המוחין הם תמיד בחי' רחמים שהם ג"ר שהם רחמים וכיון שאף הם דינים גמורים איך נקראים מוחין ולא עוד אלא אפילו גם האמצעי' שבו שגם הם רחמים בערך ג' תחתונים אשר שם אחיזת החיצונים כמ"ש הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו הוי גם הם כמאן דליתנייהו דמי כי גם הם דינים ונתעלמו ונכללים עם הג"ת ונתלבשו בתוכ' בימי העיבור כנודע נמצא שאין מתגלים אז בו רק ג"ת שהם תכלית הדינים כי שם אחיזת החיצונים ושם נאחז סמא"ל בירך יעקב להיותם לבר מגופא לכן נק' אז העובר ג' כלילין בג' ואז הקטן מתחיל להיות בשני ערלה שהיא חיצוניו' בשם אלהים ששם נאחזים הקליפות הנק' ערלה וזה מ"ש בפ' משפטים בענין הקטן הנימול איך תחלה הוא בשני ערלה וגדל ממטה למעלה ואח"כ בזמן שנתמעטו הדינים קצת נתגלו גם הג' אמצעים שהם יותר רחמים מהג"ת וניכר היות לתינוק ו"ק גמורות. אמנם בג"ר שהם המוחין צריכין להיות רחמים גמורים יותר מכולם וכיון שיש בהם עדיין סיגים אינם מתגלים עדיין בבחי' מוחין ולא נתגלו רק הו"ק לבד ואז כיון שנולד ונימול נסתלקה ממנה הערלה ונכנס במדריגה אחרת שיש בה תוספת קדושה אלא גם הוא אלהים ואח"כ בעיבור ב' בבוא המוחין מצד רחמים גמורים ועתה לקח עיקר הקדושה שהם מוחין דהויו"ת כמ"ש לקמן וזהו הטעם למה בזמן שבהמ"ק היה קיים היו רחמים מקרבים והיה זיווג והטעם כי אז היה הז"א מבחי' מוחין דרחמים גמורים בעיבור ב' ואין זיווג אלא על ידי המוחין אך כאשר נסתלקו ממנו אלו המוחין דרחמי ולא די אלא שאף המוחין דקטנות דיניקה שאינם דינים גמורים גם הם נסתלקו ולא נשאר בו רק מוחין דעיבור שהם דינים גמורים אז נתרבה בהם בעו"ה באותו רגע חזר הז"א לבחי' עיבור בג' כלילין בג' דוגמת מה שהיה בעת גלות מצרים כנודע אף אחר שנחרב חזרו בו המוחין דבחי' יניקה לבד ואז היא סוד הגלות ואינו כ"כ רתחא כמו בעת החורבן כי אינם כ"כ דינים כי הו"ק מתגלים בו תמיד ואח"כ ע"י תפילתינו אנו ממשיכין גם המוחין דגדלות לצורך שעה בלבד כמ"ש במ"א כי ו"ק דיניקה אינם חסרים ממנו. הכלל העולה כי בכל ג' זמנים