מתנות כהונה על שמות רבה מא

בזרוע. בגבורה לסמוך על מעשה וזכות עצמנו:

דבר ארורה. לשון של השקפה. ובתנחומא נתבאר יותר היטב:

והוא נותן זרע כו'. האריס נותן הכל. כן הוא בתנחומא:

אחד מחמשים. היא מדה בינונית בנותני תרומה:

לנו בושת כו'. אע"פ שלנו ואתנו הבושת עשית אתה עמנו צדקה. ובתנחומא לא גרס ליה:

[ה"ג לקבל את התורה ולומר כל אשר כו']:

וחסר כלום. בתמיה. ולמה לו לכתוב שוב ויעשו נאצות גדולות:

חרופין וגידופין. כלפי מעלה כביכול. כך הוא בתנחומא:

דייך. ע"כ די היה ברעה שעשו ועוד הוסיפו להרע בהקריבם המן לפני העגל:

[ה"ג ויורד ביום האחר גרסינן]:

מעשה באכין רמאה וכו'. עיין כ"ז בויק"ר פ"ה ובפרשת ראה ובירושלמי פרק שלישי דמסכת הוריות:

לשני בקרים. דכתיב בבקר בבקר:

של כל אחד ואחד. דייק מדכתיב גבולך לשון יחיד והיל"ל גבולכם מלמד שאחר שקבל כאו"א מדת נחלתו היה מתרחב מאליו:

ונתן לו מנה. המנה יותר מיוחד וחשוב מן החתיכה:

פיצטלין. לפי הענין פירוש חתיכה חשובה מאד וכן מוכח במדרש חזית סוף פסוק ישקני:

אלא מפיו. כלומר לא זו שיתן חכמה אלא אפילו דעת ותבונה הוא נותן:

שלשה דברים נתנו כו'. עיין עוד בב"ר פ"ו:

מנשיקות. תרתי משמע. שאמרו רצוננו לראות מלכנו ולשמוע מפיו הדברות:

שומעין לשוטה. בתמיה. וכי בשביל ששאלו כך היה צריך למלא משאלותם. ועיין זה במדרש חזית בפסוק ישקני. כך מצאתי הגירסא בילקוט תהלים בשם תנחומא:

וענותך תרבני. וכי יש עניו מן הקב"ה:

אלא וה' עודנו עומד. שהרי הקב"ה בא ונגלה אליו שנאמר וירא אליו וגו':

תיקון סופרים. הכתוב מדבר דרך כבוד כלפי מעלה. ועיין לעיל בב"ר פר' מ"ט הארכתי בזה:

[משלמים לו גרסינן]:

דונטיבא. מתנה ופרס מבית המלך. כך פירש הערוך:

אנונות. גם כן פירש מנות מאכל ומשתה מבית המלך:

לדבר אתו. משמע שניהם היו מדברים מדלא אמר לדבר אליו:

[ה"ג היה הרב אומר והוא עונה]:

כ"ד תכשיטין. הנזכרים בספר ישעיה:

עדות. שאינני טהורה:

כללים. ככלותו לשון כלל הוא:

לחייו כאבן. נוחות דרש לשון לחיים. כלומר לסבול חרפות והכאות ומיעוט תענוג במאכל ובמשתה:

אוי להם. אוי להם מעלבונה שהם עולבים אותה ואין מחשיבין אותה לעסוק בה תדיר. כן פי' רש"י פרק ששי במסכת אבות:

מעשה אלהים. בתנחומא מפרש כאדם האומר לחבירו מה מעשיך אכר נגר. כך כל עסקו של הקב"ה בתורה וכן פירש"י. ולפיכך מי שאינו עושה כן נזוף ממנו:

באו שש. עיין בפירש"י בסדר זה ובפרק ר' עקיבא נראה השטן הראהו כן. וזהו כי זה משה שהראו כן באצבע. כך מפורש בתנחומא ובשבת פרק ר"ע:

קציעי צואריא. קטיעי וכרותי צואר שאין אתם זוכרים את הראשונות:

ויבן כו'. מדלא כתיב ויבנה מזבח. וכן דרשו אצל ויבן את הצלע. ויבן נח מזבח. וכן פירש רש"י שם. ועיין זה במדבר רבה פר' ט"ו:

[בקשו לבנות גרסינן]:

אין כבודו כו'. שאני כהן גדול:

לאחר. לשון עיכוב ואיחור:

מנגח אותם. כלומר עלה בחזקה ודחה אותם. וע' לקמן פ' מ"ד ובפ' עקב ובמדרש חזית בפסוק הנה מטתו. ובמדרש קהלת בפסוק שבתי וראה. ובפסוק ושבח אני את המתים: