מתנות כהונה על בראשית רבה צח:ד

להביא. מיותר להביא אף מן הגזל וכמו שפי' שם:

ואת לא עשית כן אלא וילך וגו'. ועיין עוד בילקוט:

קציר חטים. בשעת ההפקר ועיין שם בפי' רש"י ולפיכך ולך נאה הבכורה ולא לו:

זעקפי. כמו זוקפי מלחמה פי' גבורים ורמז לראובן שהלך חלוצי צבא בראשי הגייסות ודריש כחי ואוני שניהם מלשון כח וגבורה:

שאת. עיין בילקוט:

ופני אריה פניהם. פסוק הוא בד"ה א' סימן י"ב ואע"פ ששם מדבר בבני גד ראובן וגד שניהם עברו חלוצים לפני בני ישראל:

שירוי חילי כו'. כן הוא בתרגום ירושלמי חילי לשון חולי ובמעשה בלהה הוא היה ראשית צערו וחליו:

כהונה. דרש שאת מלשון נשיאות כפים לברכת כהנים:

עז. זה מלכות כד"א ויתן עוז למלכו:

בכורה. בהדיא כתיב בכורי אתה:

כל החרישות גרסינן. ורמז לשמוש מטתו ולשון ערומים תבחר לשון נקייה:

ברחל הייתי ראוי כו'. שכל עצמו של יעקב לא עשה עם לבן אלא בשביל רחל ובספר הזוהר מפרש יותר שים עיניך עליו:

לבעליה. ליוסף בכורה של רחל:

זע יצרך גרסינן לקמן פ' צ"ט כלומר נזדעזע וגבר עליך ודוגמות דרשות אלו עיין בפ' במה בהמה:

פסעת על דת גרסינן:

למתנותיך. למתנות כהונה:

עד עכשיו כו'. אחר כל הדרשות האלו אין הדיעה מתיישבת אלא בדברי ר"א המודעי:

זעת כו'. הופך התיבה ודורשה:

זעת. נזדעזעת ונתחרטת והיית חרד ומהיר לשוב בתשובה ופרח החטא ממך:

כפחזים. הנמהרים:

שוקיהן. נראה פירושו כלי משקין שלהם נשתברו ומן המים לא נשתייר בו כלום וה"ג בתנחומא ולקמן בפרשה צ"ט מהו כמים אדם אם יש בו בידו קיתון של מים ונשפך אין משייר בו כלום אבל יש בו שמן או דבש נשתייר לכך נאמר כמים אל תותר:

משוי ממים. משה רבינו שנאמר בו כי מן המים משיתיהו:

ויקרבך. שנאמר יחי ראובן ואל ימות וכמו שפי' רש"י שם:

הותרה לך. נמחל ונתוותר לך אותו עון ויש לומר להיפוך:

מקוה של מים. רמז לתשובה גמורה וטהורה:

לא ויתרת לך כלום. מן הבכורה וכהונה ומלכות:

ויתרון עון. יתור עון אל יותר לך שנמחל לך לגמרי:

עלית בודאי. נסתלקת לגמרי מן אותן ג' מעלות הנ"ל:

עלית. נסתלקת כד"א כעלות גדיש בעתו:

ר"א כו'. היינו ר"א המודעי דלעיל ודריש עלית כמשמעו לשון מעלה והיכן בדודאים שפי' מן הגזל ומחמתן נולד יששכר או דרש עלית כמו העלית משכבי אל לאה ויצא יששכר אכן לקמן פרשה צ"ט לא משמע הכי:

תנינן. במסכת בכורות פרק ד':

שהוא עתיד גרסינן:

שהוא. ראובן:

והוא עושה כו'. בתמיה והיאך ידין עליו שוב:

עלבון. חרפה:

להתקנא. להיות שנואה ורחוקה כד"א בקנאו את קנאתי פירושו בקצפו את הקצף שהיה לו לקצוף:

פליג עליה. על ההיא דאמר לעיל שר' יהושע בן לוי אמר בשם רשב"י כך אלא כך אמר משמו לאחד כו':

בקשו. בדקו וחפשו:

ומינו אותו כו'. שיהא הוא ממונה על השער שבשוק שלא יעשה בו עול ובזה הכל יודעין שלא מצאו אחריו כלום וכן כשראו שצוה הקב"ה שיהא ראובן עומד על הר עיבל ידעו שלא נמצא עולתה בו:

אז חללת ודאי. ור"א המודעי לא פליג ע"ז שודאי חלל אלא שעשה תשובה ופרח החטא מעליו:

נראה דה"ג ר"א ור' יהושע אומרים עלה ממתנותך ור"א המודעי אומר עלה מחטאתך וכן עולה יפה כל אחד ואחד כפי שיטתו וסברתו דלעיל:

עלה ממתנותיך. מעון חלל משכבי אביך נסתלקת ממתנות כהונה ובכורה ומלכות ור"א המודעי דרשו שנסתלק מחטאת במה שעשה תשובה שלימה וכמ"ש למעלה:

איני לא כו'. כך אמר יעקב:

ברפיון. באויר כלומר לא לרחק ולא לקרב ודוגמתו תמצא למעלה פרשה כ"ג ועיין עוד בערוך ערך דפן:

יחי ראובן. ע"ש בפירש רש"י:

היך דכתיב לעיל. בפרשה זו כתובים דברי רבנן השייכים פה: