מתנות כהונה על במדבר רבה יט:ג

[ה"ג ויתן אלהים חכמה וגו' מהו כחול רבנן אמרי נתן לו חכמה נגד כל ישראל שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול וגו']:

מתלא אמרין. במשל אומרין הבריות:

עיר פרוצה. כל זה הוא מן המשל ולקמן בקהלת לא גרס ליה ובילקוט דמלכים גרס ליה:

בטייר. פירש הערוך בצפצוף וסימני העופות ורקידתם ונטייתם בכנפיהם ונראה שהוא לשון חכמה בניחוש נחשתי ת"י אטיירית:

בג' דברים. לקמן בקהלת בשלשה דברים אני אוהב את בני מזרח שאין נושקין אלא על גב יד. ואין חותכין בשר אלא בסכין. ואין נוטלין עצה אלא בשדה. והביאו כאן בשביל חכמת בני קדם:

אצטרלוגיך גרסינן. פי' חוזי כוכבים:

[ה"ג האדם אדם הראשון]:

אמר לו ה'. בקריאתו לשון אדנות:

ה"ג לקמן בקהלת ביני לבין עצמי הוא שמי שהתניתי ביני לבין בריותי ובין מלאכי השרת מאיתן כו':

לא כן עבדי וגו' גרסינן. וסיפיה דקרא נאמן הוא לשון הימן:

[עלינו עבד זה גרסינן]:

פיתקין. איגרות חלקים:

ה"ג אלא שהיה מדבר בלשון הקדש שלא כו'. ועיין בפ' אלו נאמרין וה"ג לקמן בקהלת:

וקורא כל אחד ואחד כו'. בפרק אלו נאמרין איתא שירד גבריאל ולמדהו וע"ז מסיים כאן שפת לא ידעתי אשמע אף ע"פ שלא הביא ראש המאמר ובתנחומא מסיים בו שלפיכך פסוק זה מתחיל בעי"ן ומסיים בעי"ן לרמוז על שבעים לשון שלמדו גבריאל ולשון קודש עצמו אינו בכלל שבעים לשון כנגד ישראל גוי אחד בארץ למעלה מע' אומות:

דעה. דרדע נוטריקון דור דיעה:

[ה"ג שמחל להם הקב"ה במעשה העגל]:

שיריו. סיפיה דקרא ויהי שירו חמשה ואלף והיה לומר שיריו לשון רבים:

נזם זהב וגו'. עיין במדרש חזית סוף פסוק ראשון ובקהלת בפסוק כל זו נסיתי ויתבאר לך:

ה"ג דמיין לחספניתא. ופירושו קשקשים וקילופים ודוגמתו בפרק ר"א דמילה האי מאן דמשי אפי ולא מנגב נקטא ליה חספניתא ופירש הערוך קרום הצומח בעור הפנים ומתקלף ודוגמת זה פירש גם רש"י שם:

[והחובל בהן גרסינן]:

ה"ג בילקוט מלכים ובקהלת אין טעונין שחיטה אלא מהדין קרא הצאן ובקר ישחט להם וגו':

הורה כו'. וכל זה בקהלת בפסוק כל זו נסיתי ובב"ר פ' ז' ושם פירשתיו בהלכתא דבר ישראל הבא על הנכרית וכו':

[ה"ג לא הורית טב א"ל מנן את מודע לי א"ל אי אתי כו':

ואמר בעינא למהוי גרסינן:

ה"ג או לא והלא אין כו' עד אלא על בנה של בת ישראל א"ל ומנא כו':

ה"ג מן הקבלה את מלקני]: