משמיע ישועה, המבשר הרביעי (ירמיהו) ד

הנבואה הד' תחילתה "כה אמר יי' מצא חן במדבר" (ירמיה לא, א) , עד "הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת יי' בשנה העשירית לצדקיהו" (ירמיה לב, א) .

והנבואה הזאת סמוכה ומקושרת עם הנבואה שזכרתי למעלה, וייעודיה כייעודיה ההם 68 מעין רד"ק. . והסתכל היטב בנבואה הזאת, כי היא נחלקת לג' חלקים: הראשון הוא, מתחילתה עד "נקבה תסובב גבר" (ירמיה לא, כא) , והחלק הזה ידבר מקיבוץ עשרת השבטים. והחלק הב' הוא מן "כה אמר יי' צבאות אלהי ישראל עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה" וגו' (ירמיה לא, כב) , עד "ושנתי ערבה לי" (ירמיה לא, כה) . והחלק הזה ידבר מקיבוץ מלכות יהודה ובנין ירושלים. והחלק הג' מן "הנה ימים רבים באים נאום יי' וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה" (ירמיה לא, כו) , עד סוף הנבואה. והחלק הזה ידבר מהתחברות שתי הממלכות יחד – יהודה ואפרים.

ורש"י פירש פסוק "מצא חן במדבר" (ירמיה לא, א) – שהם דברי האל; ו"מרחוק יי' נראה לי" (ירמיה לא, ב) – שהם דברי הנביא, ומאמר "אהבת עולם אהבתיך" -שהם דברי השם, ופירוש '"מרחוק" – בזכות האבות. ושאר המפרשים 69 רד"ק. פירשו הכתובים האלה ואמרו שיש בהם בלבד מאמר השם ותשובה ישראל, כי אמרו "מצא חן במדבר" – הם דברי השם; ו"מרחוק יי' נראה לי" – הוא תשובת ישראל, כאילו הם מתרעמים שמזמן רחוק נראה אליהם, ועתה הסתיר פניו מהם והשם יתברך השיבם"אהבת עולם אהבתיך" וגו'. ופירשו 70 רד"ק. : "מצא חן במדבר" – שמצא חן בעיניו כשהוציאו ממצרים שהיו שרידי חרב, שהמצרים היו מתנכלים להמיתם; והלוך להרגיע – הוא ענין האל ההולך לפניהם במדבר. וזהו דרך יותר מעט ספקות.

אבל הוקשה אצלי למה אמר: "מצא חן במדבר", והיה לו לומר 'במצרים'? ומה שאמר יונתן שסיפק צרכינו במדבר אינו מענין הפרשה. גם אמרו "עם שרידי חרב" – על יוצאי מצרים הוא דיבר, אין ענין לו, כי שם לא הרגום בחרב. וכדי לברוח מהספקות נראה לי לפרש 'מדבר' מלשון "ומדברך נאוה" (שה"ש ד, ג) , שהוא נאמר על ה'דיבור', והתפילה יאמר השם יתברך מצא חן במדברו ותפילתו ישראל, שהיה מדברו ומאמרו לפניו יתברך "עם שרידי חרב הלוך להרגיעו". רוצה לומר, העם הגולה הזה, אותם שנשארו מחרב האומות אתה אלוקינו "הלוך להרגיעו", כלומר לך להרגיעו ולהניח לו מגלותו, כי 'הלוך' הוא מקור וישמש בלשון צווי, כמו "זכור את יום השבת" (שמות כ, ח) ; "רגום אותו" (במדבר טו, לה) . וביאר מי הוא אשר מצא חן בדיבורו זה, ואמר "ישראל". והיה אם כן הכתוב מסורס, כאילו אמר "מצא חן" ישראל במדברו ודיבורו, שאמר "עם שרידי חרב הלוך להרגיעו", כיון ש"מרחוק יי' נראה לי" מאז שהייתי במצרים נראה אלי לגאול אותי, כן אתה "הלוך להרגיעו".

ואמר ש"מצא חן" בדיבור הזה, לפי שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים 71 יבמות סד, ע"א; חולין ס, ע"ב. , וכאילו ערבה ליי' 72 לפי מלאכי ג, ד. תפלת יהודה וירושלים. ועל זה ישיבהו השם יתברך, כן דברת שמרחוק נראתי לך ועוד הודיעך ש"אהבת עולם אהבתיך", ו"על כן משכתיך חסד" (ירמיה לא, ב) להוציאך מגלות מצרים ולתת לך את התורה ואת "ארץ חמדה נחלת צבי" (ירמיה ג, יט) , ושאר החסדים אשר עשה עמהם, שכלל כולם באמרו: "על כן משכתיך חסד". ומה טוב אמרו ""ואהבת עולם אהבתיך", שגילה בזה שתכלית העולם השפל הוא כולו בעבור המין האנושי, כדי שיכיר את אלהיו ויעבדהו, ומהמין כולו לא הגיע לתכלית הזה כי אם עם ישראל.

הנה אם כן, שהאהבה שאהב הקב"ה את כל העולם היא תלויה בישראל, ועל זה תקנו בתפילתנו "אהבת עולם אהבתנו", שהאהבה שהיה לו עם העולם ניתנה עלינו, ולכן אמר כאן "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" להיותך תכלית המין כולו, ואף על פי שעזבתיך בגלות זה שנים רבות – "עוד אבנך ונבנת בתולת ישראל" (ירמיה לא, ג) , לפי שהאומה בחורבנה וגלותה כבנין ההורס שנתפזרו אבניו ועציו, וכשיבנה ויתקבצו 73 כרד"ק. .

האמנם אמר: "עוד אבנך ונבנת", להגיד שבנינה יהיה ממנו יתברך ומישראל גם כן, ולכן אמר עוד "ואבנך" ברחמי וחמלתי ונבנת את מעצמך, שבמקום שבימים הראשונים נבעלת לאלהים אחרים, עתה תשובה להיות בתולת ישראל שבעוליך – עושיך, ולא אחר 74 מעין רד"ק. . ולכן אמר עוד "תעדי תופיך", שהוא משל לשלמות המידות והאמונות. ובמקום שהיית בגלות נאנחה ולבך דוה, הנה בזמן גאולתך תצאי "במחול משחקים". ובמקום שהכותים נתיישבו בהרי שמרון ואכלו פרי כרמך, עוד יבוא זמן שאת תטעי כרמים בהרי שמרון והנוטעים שיטעו אותם יחללום בשנה הרביעית. ו'נטעו' הוא עבר במקום עתיד. ולפי שדרך בני אדם לטעת כרמים בהרים, כי הוא מקום לעשות יין יותר משובח 75 כרד"ק. , ובשומרון מפחד האויבים ימים רבים היו יראים לצאת לכרמים, לכן להבטיחם על השלווה אמר להם כן 76 "עוד תטעי כרמים בהרי שמרון". . ואין להפלא מאשר דיבר ראשונה בלשון נוכח לנקבה היחידה באמרו: "עוד תטעי כרמים" (ירמיה לא, ד) , ומיד באותו פסוק דיבר בלשון רבים זכרים לנסתרים באמרו: "נטעו נוטעים וחללו", כי זה דרך לשון הנביאים, פעם ידברו כנגד כנסת ישראל בלשון נקבה יחידה, ופעם כנגד אנשיה בלשון רבים זכרים. והכל נאות כפי הלשון והענין. ואפשר לפרש: "נטעו נוטעים וחללו" – על הכותיים שבהרי שומרון נטעו כרמים וחיללו אותם בתועבותם. ולפי זה הפירוש יהיה הכתוב כולו מתוקן בלי דוחק.

ואמנם אמרו: "כי יש יום קראו נצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון וגו' (ירמיה לא, ה) , פירשו המפרשים 77 רש"י, רד"ק. "נצרים" על הצופים שהיו עומדים מפחד האויב בהיות ישראל בארץ, ועתה יעלו 78 הצופים. שם לקרא ליושבי הכפרים לעלות לציון להודות ליי' על תשועתם. ואינני מוצא בפירוש הזה לא טעם ולא ריח, לפי שלא נזכר בכתוב הזה מלחמת ישראל שהיו הנצרים צופים את הארץ, ולא נאמר בו שיקראו לכפרים לעלות לציון. והם באמת דברי רוח 79 לפי איוב. .

אבל לפי דרכם נראה לפרש, שלפי שירבעם בחילוק המלכויות היה מונע את בני ישראל מלעלות לירושלים, כמו שנאמר (מלכים א יב, כח) : "ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלם", והיה משים צופים ומונעים בדרכים למנעם מלעלות שמה, לכן הנביא ייעד כאן, שבזמן התשועה לא יהיה כן, כי יבוא זמן שיעמוד "נצרים" וצופים, ושומרי הדרכים בהר אפרים לא למנעם מלכת לירושלים, כימי קדם 80 לפי ישעיה נא, ט. , כי אם בהפך לאמר "קומו ונעלה ציון אל יי' אלהינו", ולכן אמר "בהר אפרים". אבל כל זה איננו שווה לי 81 לפי אסתר ה, יג. :

לפי שאתה תראה שירמיהו עצמו בתחילת ספרו זה, בזכרו חורבנות ירושלים אמר: "הזכירו לגוים הנה השמיעו על ירושלם נצרים באים מארץ המרחק, ויתנו על ערי יהודה קולם" וגו' (ירמיה ד, טז) . וידוע שלא אמר "נצרים" – על צופים, כי הוא אמר נצרים באים מארץ המרחק. והמפרשים 82 רד"ק. פירשו שהם אוכלוסי נבוכדנאצר, וכאילו קראם נבוכדנאצר. ויונתן תרדם שם "נצרים" כמו 'בוצרים' בבית. וכולם לא הגיעו לאמתת הכונה אשר היא באמת אצלי, שה"נצרים" – הם הרומיים – בני אדום. והנה הנביא ירמיהו כשייעד שם על חורבן ראשון ניבא גם כן על חורבן בית שני, ועליו אמר "השמיעו על ירושלם נצרים באים מארץ המרחק", שהם הרומיים שבאו עם אספסיינוס וטיטוס. אמר מארץ המרחק" שבאו מן המערב, כי בבל לא תקרא "ארץ המרחק" על ירושלים 83 בבל מבחינה גיאוגרפית קרובה לירושלים, ולכן אינה "ארץ המרחק". . וכן אמר משה בתוכחותיו "ישא יי' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ" (דברים כח, מט) , שפירשוהו המפרשים כולם על הרומיים הנקראים היום אצלם 'נוצרים', ועליהם אמר ירמיה "ויתנו על ערי יהודה קולם" (ירמיה ד, טז) , לפי שאספסיינוס וטיטוס ראשונה כבשו הרי יהודה, ובאחרונה כבשו את ירושלים. ואחר זה אמר כנגד ירושלים "כשומרי שדי היו עליה מסביב, כי אותי מרתה" (ירמיה ד, יז) . ולפי שניבא שם על חורבן ראשון ועל חורבן שני, לכן אמר מיד "דרכך ומעלליך עשו אלה לך" (ירמיה ד, יח) . ורמז במלת 'אלה' – לשני החורבות. ולפי שהאחרון הכביד אשר כלנו ואשר דמה לנו, לכן אמר עליו "זאת רעתך, כי מר, כי נגע עד לבך", ועליו אמר "עוד מעי מעי אוחילה" וגו' (ירמיה ד, יט) . וחתם הדברים באמרו: "שבר על שבר נקרא" (ירמיה ד, כ) . ומהו "שבר על שבר" כי אם חורבן ירושלים השני שבא על החורבן. וזאת לך ראיה ברורה שקרא "נצרים" – הרומיים – בני אדום.

ואמנם למה קראם כן הוא, לפי ששורש 'נצר' הוא גם כן מענין חורבן. וכבר הביאו הרד"ק בשורשיו, והביא ממנו ונצוב ישראל להשיב כעיר נצורה ונצורת לב 84 לפי משלי ז, י. , שהם כולם ענין חורבן. ומפני שהיו הרומיים כובשי ממלכות, מחריבי ארצות, לכן קראם "נצרים" מצורף למה שיורה עליו הנראה, שצפה הנביא ברוח הקודש שיאמינו בישוע הנוצרי ויקראו מפני זה "נצרים בהר אפרים", ועליהם אמר כאן " כי יש יום קראו נצרים בהר אפרים" (ירמיה לא, ה) , כי לפי שיעד את האומה בבנינה ושלוותה ביאר מתי יהיה זה, ואמר כי יש יום וזמן עתיד להיות, שאז יקראו "הנצרים בהר אפרים", כשיאמרו אלו לאלו קומו ונעלה לציון לכבוש את ירושלים וארץ ישראל.

ואמרו עוד: "אל יי' אלהינו" הם דברי הנביא וחוזר למעלה, כי יש יום "אל יי' אלהינו" "קראו נצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון". ואמר "בהר אפרים", אם לפי שהיו דבריו כנגד מלכות ישראל, ולכן המשיך הנבואה כנגד ארצם בייחוד, ואם באולי שניבא שראשונה יעלו 85 הנוצרים. בהר אפרים, ומשם יאמרו "קומו ונעלה ציון". ואמר שאז כאשר יהיה זה, רוצה לומר שיעלו הנוצרים בארץ ישראל באחרית הימים ישמחו ויגילו בני ישראל, כי קרובה ישועתם לבוא, ולכן אמר יי' שירונו "ליעקב שמחה" ויצהלו על ראש אותם הגוים וישמיעו בהלולם ויאמרו "הושע יי' את עמך את שארית ישראל" (ירמיה לא, ו) , לפי שמאותה הקריאה והעלייה שיעשו הנוצרים על ציון, תמשך המלחמה והנקמה, ומשם תצא תשועת ישראל 86 לפי לעיל ג, כג. . ולפי שאז תהיה צרה ליעקב וממנה יוושע בתפילתו לכן ציוה שירונו ויתפללו ויאמרו "הושע יי' את עמך את שארית ישראל", ואז יושיעם השם, וכמו שאמר דניאל (דניאל יב, א): "ובעת ההיא ימלט עמך". ולכן יעדם שמיד אחרי זה יביא את עשרת השבטים מארץ צפונה אשר הוגלו שמה ויקבץ שאר השבטים "מירכתי ארץ" (ירמיה לא, ז) . ואמר: "בם עור פסח הרה ויולדת", להגיד שיהיו עולי הגולה דלים ונחשלים, ושכולם אפילו היותר חלש מהם ישובו שמה. ואמר: "בבכי יבואו" (ירמיה לא, ח) , להגיד שיהיו צרות זמן קיבוץ גלויות וחבלי משיח כל כך, עד שיבואו בוכים וצועקים מהרעות שסבלו ובתחנונים אל האלהים שיצילם מיד שוסיהם ויוליכם אל ארץ טובה ורחבה 87 לפי שמות ג, ח. , ארץ נחלי מים 88 לפי דברים ח, ז. , כי בהיות הארץ רווה מהמים לא יחסר כל טוב בה. ואפשר לפרש "נחלי מים" – על התורה לומר, שימול לבבם הערל 89 לפי כו, מא. וינהגם על נחלי מי התורה והאמונות הטובות, ובדרך ישר במידותיהם באופן שלא יכשלו עוד בחטאתם, כי יהיה הקב"ה לישראל כאב את בן ירצה 90 לפי משלי ג, יב. ללמדו להועיל, ואפרים שהוא רמז למלכות ישראל, תהיה אהבתו אותו כבן בכור 91 מעין רד"ק. .

וזכר אפרים, לפי שבכל זה לא דיבר דבר ממלכות יהודה כי אם ממלכות ישראל. האמנם למה קראו 'בכור' 92 "אפרים בכרי". אפשר לומר שהיה מפני ברכת יעקב ליוסף שנטל הבכורה מראובן ונינתה לו 93 כרד"ק. , ואפרים היה ראש לבית יוסף. ואולי שמפני שגלה אפרים ראשונה, לכן זכר הנביא כאן נחמתו ראשונה וקראו בכור, רוצה לומר קודם וראשון בגלות.

ולפי שלאורך גלות השבטים שהם היום יותר מאלפים שנה, יאבד זכרון ענינם וגלותם מבין הגוים שכניהם הרעים, לכן באה פרשה אחרת שיכריזו ויפרסמו ענינם, ועליהם אמר הנביא כמכריז "שמעו דבר יי' גוים והגידו באיים ממרחוק, ואמרו מזרה ישראל יקבצנו ושמרו כרועה עדרו" (ירמיה לא, ט) . רוצה לומר אתם הגוים, אף על פי שראיתם בני ישראל מתארכים בגלותם אל נא תחשבו שיד סנחריב היה בהם כשגלה 94 אולי צ"ל: 'כשהגלה'. אותם, ולא גם כן אתם בכוחכם אלפי מהשנים האלה אין הדבר כן, אלא שהקב"ה הוא היה "מזרה ישראל" בגלותו, והוא יתברך עצמו יקבצנו 95 כרד"ק. , וכי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפנה 96 לפי איוב ה, יח. . והביא להם ראיה על זה משמירתם בגלות, כי איך אפשר שיתמידו בגלות כל כך מהשנים, ולא יכלו, וגם לא יעתקו, ולא יומרו לעם אחר אם לא שגדול הרועה שמצילם, ולזה אמר: "ושמרו כרועה עדרו". כי כמו שהרועה פעם יפזר הצאן בשדה, ופעם יקבצנו – כן השם יתברך פעם יפזרם, ופעם יקבצם, והוא אמרו: "כי פדה יי' את יעקב" (ירמיה לא, י) , שהוא כינוי לעשרת השבטים המחזיקים בהם בארצות גלותם.

ומפני שבהיות מלכות ישראל בארץ היו נמנעים מלעלות לירושלים, כדי שלא להכנע למלכי יהודה, לכן אמר שבגאולה העתידה לא יהיו כן, כי לא יזבחו עוד את זבחיהם לעגלים כימי קדם 97 לפי ישעיה נא, ט. , אבל יביאו וירננו ל"מרום ציון", שהוא כמו שתרגם יונתן 'טור 98 בנוסח אצלנו: 'בטור'. בית מקדשא דאתבני בציון'. וביאר עוד שבזמן ההוא לא ישיגו הרעב וחוסר כל, כמו שזכר עמו שהיה להם בעת רשעתם "וגם אני נתתי נקיון שינים בכל עריהם וחוסר לחם" וגו' (עמוס ד, ו) , ואמר: "וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם" וגו' (שם שם, ז) . ועל זה אמר: "ונהרו אל טוב יי'" (ירמיה לא, יא) , שהוא לעלות לרגל במרוצה שלוש פעמים בשנה, ויהיה זה על "דגן ועל תירוש", רוצה לומר מרוב כל ובשובע הברכות. ולכן אמר "והיתה נפשם כגן רווה", ובזה "לא יוסיפו לדאבה עוד" ביגון ואנחה 99 לפי ישעיה לה, י. , אבל בהפך ש"אז תשמח בתולה במחול" (ירמיה לא, יב) . רוצה לומר, כל בתולה ובתולה ילכו במחול וכן הבחורים והזקנים, לפי שאהפוך את "אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם".

ואמנם הכהנים שבחורבן בית יי' חדלו ונעדרו ממתנותיהם, בזמן ההוא תהיה נפשם רווה ומתענגת בדשן ושובע רב, לפי שתחזור עבודת בית המקדש למקומה, וישבעו דשן הקרבנות שיבואו מכל המקומות והארצות, כמו שאמר (ישעיה ס, ז) : "אילי נביות ישרתונך" 1 כרד"ק. . ואמר: "קול ברמה נשמע" (ירמיה לא, יד) בדרך המשל על עשרת השבטים שראשם אפרים, לכן זכר כאילו 'רחל' אמו של יוסף אב אפרים ומנשה היא בוכה דרך משל על בניה 2 כרד"ק. , ובה להשמיע קולה בכה תבכה 3 לפי איכה א, ב. ברמה, רוצה לומר בגבעה רמה 4 לפי יחזקאל ו, יג. .

ואמנם אמרו: "מבכה על בניה" בלשון רבים, וחזר ואמר בלשון יחיד – "כי איננו" (ירמיה לא, יד) , פירשו המפרשים 5 רד"ק. ש"איננו" – ירמוז לעם אפרים. ויותר נכון לפרש שרחל ילדה שני בנים יוסף ובנימין והם נחלקו בשתי מלכויות, כי יוסף בשני בניו – אפרים ומנשה היה במלכות ישראל, ובנימין היה במלכות יהודה. ולפי שבני יוסף גלו עם השבטים לחלח וחבור נהר גוזן 6 דברי הימים א' ה, כו. וערי מדי, ולא שבו עוד לבית שני ולא ידענו מהם דבר, אייה הם ואנה הם. אמנם שבט בנימין גלה עם שבט יהודה ושבו לבית שני וגלו בחורבן שני, וידענו גלותם שבתם וקימתם. לכן במשל הזה זכר כאילו "רחל מבכה על בניה", כלומר שהלכו בגלות. האמנם גודל אנחותה ודאגתה היא על שבט יוסף ומלכות ישראל, כי איננו ולא שב לבית שני ולא ידעה ממנו דבר, ולכן אמר מבכה על בניה – על גלותם וחורבנם. האמנם "מאנה להנחם על בניה" ולקחת תנחומי הנבואות מפני – ש"איננו", רוצה לומר יוסף בנה הגדול, ולכן ישיביה השם על כל אחד מבניה באמרו: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה" (ירמיה לא, טו) , כי יש שכר לפעולתך והפעולה היא ה'נהי' וה'בכי' שזכר; "ושבו מארץ אויב" – נאמר על בני בנימין ששבו לבית שני מגלות נבוכדנאצר האויב הגדול, ועוד ישובו הם פעם אחרת בגאולה העתידה. ועל זה אמר "ויש תקוה לאחריתך" (ירמיה לא, טז) – בגאולה האחרונה העתידה, שאז גם כן בני בנימין ישובו ועליהם אמר גם כן "ושבו בנים לגבולם".

ואחרי שהשיבה מענין בנימין בנה הקטן, השיבה כנגד בית יוסף באמרו: "שמוע שמעתי אפרים מתנודד" (ירמיה לא, יז) . רוצה לומר ראה ראיתי 7 לפי שמות ג, ז. השבטים מלכות ישראל אשר גלו אשורה שהם מתנודדים כאיש המקונן, בוכה ונוהה ואומר "יסרתני ואוסר", כלומר כבר הסירותי מעלי דרכי העבודה זרה ושאר הפשעים שהיו בי, ואני מוכן לקבל יסורין ולמוד חדש. וכאילו מתחנן לפני שאייסר אותו, והוא יקבל מוסר ולימוד "כעגל לא לומד", כי אין בו כבר קנין רעוע ומשחת שימנע הלימוד, ולכן היה מתפלל "השיבני ואשובה, כי אתה יי' אלהי". והיתה תשובתו כל כך עד שהיה אומר "אחרי שובי נחמתי", כלומר אחרי ששבתי מדרכי הרעים – נחמתי ונתחרטתי מהם; "ואחרי הודעי" – שקבלתי ידיעה אמתית מרוע מעשי – "ספקתי על ירך", כמתחרט; ו"בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי" (ירמיה לא, יח) , רוצה לומר בושה על בושה קבלתי בזה, לפי שהאדם כאשר יחטא במעשיו יאמרו כל רואיו הלא הרשע הזה מימי עלומיו 8 לפי תהלים פט, מו. התחיל להרשיע. ובעבור עוונותי עתה יזכרו לי חטאת נעורי 9 כרש"י. ופשעי. ויתחברו אם כן, שתי הבושות והכלימות מהזמן הזה ומזמן הנעורים, ועל זה אמר "בשתי וגם כלמתי כי נשאתי חרפת נעורי". רוצה לומר, כי מפני מעשי אלה – "נשאתי חרפת נעורי" שיזכרו לי עוונות נעורי גם כן. ולהיות תשובתו כל כך שלמה בחרטה והודעה, ישיבהו השם: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" (ירמיה לא, יט) , רוצה לומר לא תשא עוד חרפת המעשים שעשית בהיותך גדול ולא גם כן חרפת נעוריך ממה שעשית בילדות, כי אתה אחרי שהגעת לגבול אנשים היית לי "בן יקיר", שהוא השם הנאמר על הבן הגדול הנכבד, ובהיותך ילד קטן היית לפני "ילד שעשועים". וזהו מה שאזכור "מדי דברי" בך לא מן החטאים, כי לא יעלו עוד על לב 10 לפי בראשית לד, ג. . ומפני שעשה אפרים תשובה בזאת ואנכי דברתי 11 לפי ירמיה לה, יד. על לבו דברים טובים, דברים נחומים, על כן – "המו מעי לו" – על גלותו. ובמדרש ויקרא רבה (ירמיה ב, ג) פירש: "מדי דברי בו" – על מתן תורה, שדיבר אליהם לישראל. וגם נכון הוא בפשט הכתוב יאמר, כי מאז שדיברתי בישראל ללמדם תורה ומצוות ודברתי על נביאיהם נקשרה אהבתי, ולכן בזכרי זה "רחם ארחמנו נאם יי'", והרחמים הוא בשובי את שבותי וקבצי את נדחיו. ולכן אמר כנגד מלכות ישראל הנזכר "הציבי לך ציונים" (ירמיה לא, כ) , רוצה לומר כשתלך בגלות עשה בדרכים סימנים וציונים 12 כרש"י. , כמו גלי אבנים או אבן מצבת 13 כרד"ק. , כדי שתדע לשוב בדרך אשר הלכת בו בעת גאולתך.

ואמנם אמרו: "שימי לך תמרורים" פירשו המפרשים 14 רש"י, רד"ק. כמו 'ציונים' כי הוא לשון 'גובה'. יותר נכון לפרשו כפשוטו, כי לפי שכאשר היו הולכים בגלות הלכו בבכי נהי ותמרורים, לכן אמר אף על פי שתשימי לך תמרורים כשתלכי בגלות עם כל זה – "שיתי לבך למסלה", כדי לזכור אתה, לפי שבאותה דרך שהלכת – תשובי "בתולת ישראל" ותשובי אל עריך אלה 15 כרד"ק. אשר היו לך בראשונה. וקרוב לזה תרגם יונתן: "שימי לך תמרורים" – התפללת ממרות נפשך.

ולפי שעשרת השבטים נתארך גלותם שלא שבו עוד, לכן אמר כנגד אותו מלכות ישראל "עד מתי תתחמקין הבת השובבה" (ירמיה לא, כא) . כי 'תתחמקין' הוא משלון 'תנועה', כמו "חמק עבר" (שה"ש ה, ו) 16 כרד"ק. , כלומר עד מתי תתמיד הליכתך ותנועתך שלא תשבי ותנוחי "כי ברא יי' חדשה בארץ", שעם היות שעד עתה היית כנקבה הנבעלת לאיש המושל עליה, וכך בעלוך אדונים זולתי ומשלו בך אויבך, הנה עתה לא יהיה כן, כי את עם היותך עד כה כנקבה שתשש כוחה "תסובבי גבר" המושל עליך, ואת תמשלי בו.

ולפי שבסיבת ישראל וכדי לנקום נקמתו יבואו האומות אלו על אלו למלחמה, לכן אמר: "נקבה תסובב גבר", כי היא תהיה סיבה לסיבובו ובואו למלחמה. ובמדרש 17 מדרש תהלים מזמור עג'. פירשו: נקבה' – על ישראל; ו'גבר' – על הקב"ה. והענין שישראל ישוב ויסוב מהדרך הרע ויבקש את יי' אלהיו שהוא הגיבור המוחלט. ומדרש אגדה אחר 18 מדרש זה הופיע בלשון רש"י בדפוסים הישנים. : "נקבה תסובב גבר" – הנקבה תסובב להיות גבר, רוצה לומר שעם היותה בגלות כוחה תשוש כנקבה, תסובב להיות גבר אמיץ לבו בגיבורים.

והתבונן שראשונה קראה "בתולת ישראל" ועתה קראה "נקבה", לפי שישראל להיותם מיוחדים להנהגות השם יתברך ולא לשר ומזל בשמים, לכן כינו אותם הנביאים בשם 'בתולה' שאיש לא ידעה 19 לפי בראשית כד, טז. . גם היו ראויים להיות מתוארים בשם 'בתולה', לפי שבסוד אלוה עלי אהלם 20 לפי איוב כט, ד. לא היו משועבדים לשום אומה ולשון 21 לפי שבת קיח, ע"ב. . ובבראשית רבה 22 מצאנו בפסיקתא רבתי פרשה לג, בזה הלשון: "חטאו בבתולה, אלי 'שק על בעל נעוריה' (יואל א, ח) ולקו בבתולה, 'נשים בציון עינו בתולות' (איכה ה, יא), ומתנחמים בבתולה שובי שובי בתולת ישראל אל עריך אלה (ירמיה לא, כא)" דרשו רבותינו זכרונם לברכה: 'חטאו כבתולה', שנאמר: "ושם עשו דדי בתוליהן" (יחזקאל כג, ג) ולקו בבתולה, שנאמר: "נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה" (איכה, ה, יא). ומתנחם בבתולה, שנאמר: "כי ברא יי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר" (ירמיה לא, כא) . רבי הונה בשם רבי אמי זה מלך המשיח, שנאמר (תהלים ב, ז) : "היום ילדתיך". וכבר הביאו המאמר הזה פריצי עמנו 23 המומרים. בויכוחיהם להוכיח ממנו תעתועי אמונת הנוצרים בענין הבתולה. ואני כבר השבותי עליהם בעיון השלישי פרק שלישי ממאמר 'ישועות משיחו' אשר עשיתי. והכלל כולו הוא מה שזכרתי, שישראל נקראו בשם 'בתולה' משתי הבחינות אשר זכרתי, ולכן אמרו: 'חטאו כבתולה' – שנבעלו לאלהים אחרים בהיותם אומה בתולה ערוכה בכל ושמורה לאלוהיה, וכמו שהוכיחוהו מפסוק (יחזקאל כג, ג) "ושם עשו דדי בתוליהן", שנאמר על עבודה זרה שהיו עובדים. גם כיונו לומר 'חטאו כבתולה', שבהיותם חופשיים ובלתי משועבדים לשום אדם כי אם ליי' לבדו מרוב הטובה, בעטו בו והלכו למצרים ולאשור לעזרה. וכן בעונשם לקו כבתולה שהכניסו האויבים פסל בה כל השם וחילללו העבודות הקדושות שהן היו הנשים הבתולות שעינו בציון וערי יהודה. גם כי באו גוים בנחלתם והעבידו את ישראל, ו"נשים בציון עינו בתולות בערי יהודה", כפשוטו. וכן מתנחמים כבתולה שישובו ויבקשו את יי' אלהיהם והוא יגאלם מבין האומות. וזהו החדשה ש"נקבה תסובב גבר", שהנקבה שהיתה נכבשת לאומות תמשול בם. אמנם רבי אמי לא דרש: "תסובב גבר" – על האומות כי אם על מלח המשיח, ואין הפלא שהאשה תלד בן שיהיה אחרי כן משיח אלהי יעקב, כמו שילדה יוכבד את משה, אבל שיברא יי'"חדשה בארץ", שהנקבה שהיא האומה בחולשתה יצא ממנה – מלך המשיח לא במדרגת ילד קטן כי אם במדרגת גבר חכם בעוז 24 לפי משלי כד, ה. , לפי שבהגלותו מיד יתראו גבורותיו. ואמר רבי אמי שעל זה אמר דוד (תהלים ב, ז) : "אני היום ילדתיך", רוצה לומר שכאשר נמשח למלך ומשיח יי' יהיה כאילו נולד באותו היום.

הנה בזה השלים הנביא לייעד – על חזרת השבטים. וענין קול רחל ודברי השם אליה, ותשובת השבטים, ומאמרי השם על תשובתם בציוני הדרכים, מבואר נגלה שהוא כולו דיבור הלציי נאמר על צד המשל.

ואחרי כן ניבא על מלכות יהודה באמרו: "כה אמר יי' צבאות אלהי ישראל" (ירמיה לא, כב) , כלומר אותו שייעד על ישראל ועתיד לגאלו, אמר זה על בני יהודה ועל עריו בשובו את שבותם, והוא שיאמרו אליהם כל רואיהם "יברכך יי' נוה צדק הר הקדש". כי יראו את ארץ יהודה – "נוה צדק" לרוב צדקה ויקראו את ירושלים – "הר הקדש", לפי שתשוב שמה השכינה 25 כר"י קרא. ותחול הנבואה באנשיה, לא כמו שהיה בבית שני שלא היתה ירושלים "נוה צדק", ולא "הר הקדש וישבו בה יהודה" (לא, כב-כג) . רוצה לומר, שלא ילכו עוד בגלות אבל ישכנו בה לבטח "וכל עריו יחדו אכרים", רוצה לומר שבכל עריו יהיו אכרים, הרבה צאן בקר לרוב 26 לפי דבה"י ב' יח, ב. ונסעו העדרים ממקום למקום, ולא יפחדו מפחד אויב 27 לפי תהלים סד, א. .

ולפי שבני יהודה היו בגלותם "נפש עיפה" (ירמיה לא, כד) , ברעב ובצמא 28 מעין רד"ק. , וחוסר כל, לכן אמר "כי הרויתי נפש עיפה וכל נפש דאבה מלאתי". וזה ברוב הטובות אשר יהיו בזמן הגאולה העתידה.

וביאר הנביא שהנבואה הזאת אשר זכר עד כה באה אליו בחלום הלילה 29 לפי בראשית כ, ג. , ועל זה אמר "על זאת הקיצותי" (ירמיה לא, כה) , שעל זאת הקיץ משנתו כי התפעל כל כך ושמח 30 כרד"ק. לבו ויגל כבודו בבשורת נבואתו זאת, שהקיץ עליה. ואמנם אמרו עוד: "ואראה ושנתי ערבה לי" פירשו המפרשים 31 רד"ק. אותו מלשון עבר. וכבר ראיתי הנבואה אשר קדמה ולכן שנתי ערבה לי. ויותר נכון אצלי לפרשו על הנבואה אשר יזכור אחרי זה. כי על הראשונה אשר קדמה אמר "על זאת הקיצותי", ולפי שחזר לישן וראה עוד הנבואה השנית – לכן אמר "ואראה ושנתי ערבה לי". ומה שראה בתוך שנתו הערבה הוא אמרו מיד "הנה ימים באים נאם יי' וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" (ירמיה לא, כו) , וזהו החלק הג' מהנבואה הכוללת הזאת שבאה על התחברות ישראל ויהודה. כי מאחר שניבא על כל אחד מהם בעצמו, ניבא על שניהם יחד ואמר שיהיה ענינם כזרע שמגרעין אחד יצאו כמה גרעינים 32 מעין רד"ק. , ותהיה הברכה לא לבד בעצמם, כי אם גם בבהמתם שלא תהיה משכלת 33 כרד"ק. ועקרה בארצם, והוא על דרך "ברוך פרי בטנך, ופרי אדמתך, ופרי בהמתך" (דברים כח, ד) . כי כמו שבאו עליהם הקללות הרעות בהפלגה מהשגחת השם יתברך בזמן הגאולה, יבואו עליהם הטובות והתשועות בהפלגה, ועל זה אמר: "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ וגו' כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע " (ירמיה לא, כז) .

ואמנם אמרו: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, כי אם איש בעונו ימות" וגו' (לא, כח-כט) , חשבו המפרשים 34 ר"י קרא. שבזמן התשועה לא יענשו הבנים בעוון אביהם, כמו שהיה קודם לכן. ותמהתי מדבריהם, שהנה "פוקד עון אבות על בנים" (ירמיה לד, ז) לא נאמר, אלא על עבודה זרה 35 מורה נבוכים, חלק א' פרק נד'. כשהבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שאז יתחברו עוונות האבות עם עוונות הבנים 36 כרד"ק. ויהיה העונש גדול. ואיך יצדק זה לימות המשיח 37 שתכלה עבודה זרה מקרב ישראל. ? אבל פירוש הכתוב הוא, שעתה בגלות היו אומרים אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו, לפי שבחטא העבודה זרה שעבדו אנשי בית ראשון נתחייבו גלות, וביניהם אשר ילדו נמשכו בו, ולכן היו ממשלים משל כמו שזכר יחזקאל "אבות יאכלו 38 בנדפס: "אכלו". בושר ושני בנים תקהינה" (יחזקאל יח, ב) . אמנם בזמן הגאולה לא יהיה כן, כי מלאה הארץ דעה את יי' 39 לפי ישעיה יא, ט; וכרד"ק. וימול את לבבם הערל 40 לפי ויקרא כו, מא. באופן שבמקום שאבותיהם הלכו בגלות הם יזכו בתשועת יי', ולכן לא יאמרו עוד שהם סובלים עוונות אבותיהם, כיון שכבר יצאו מהגלות שנעשה בעבור אבותיהם, אבל יאמרו שאיש בעוונו ימות, כלומר אבותיהם בחטאתם מתו והמה שהיו אוכלי בוסר העבודה זרה – קהו שיניהם ובניהם לא היו כן, כי זכו לגאולה. ואם כן על העוונות הראשונים דיבר הנביא לא על העתידים להיות. ובאו דברי הנביאים פעמים העתיד במקום עבר, ופעמים העבר במקום עתיד.

ולפי שהמאמר הזה שאמר לא יובן על העתיד שיבואו ישראל לחטוא כבראשונה, לכן סמך אליו אמרו: "הנה ימים באים נאם יי', וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה" (ירמיה לא, ל) . וביאר שלא תהיה הברית חדשה – תורה אחרת שיתן אליהם אז. כי הנה תורת משה מורשה 41 לפי דברים לג, ד. לא תשתנה ולא תתחלף בזמן מן הזמנים, אבל יהיה ענין הברית שייתן להם נטיה רבה לקיום התורה האלהית ושלא לעבור על מצוה מן המצוות כבראשונה, וזהו שאמר "לא כברית אשר כרתי את אבותם כיום החזיקי בידם 42 בנדפס: "בהם". " (ירמיה לא, לא) . רוצה לומר, כשלקחתי אותם "להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי" והיו עוברים על מצוותי, ומפני זה "אנכי בעלתי בם". והמפרשים 43 אבי הרד"ק. פירשו 'בעלתי' כמו 'בחלתי', שהוא כמו "קצתי" בם (בראשית כז, מו) . ונראה לי שהוא כפשוטו, שהמה "הפרו את בריתי" עם היות ש"אנכי בעלתי בם" לקחת אותם לו לעם, "כי זאת הברית אשר אכרות" (ירמיה לא, לב) . רוצה לומר, אלא זאת הברית אשר אכרות אתם "אחרי הימים ההם" מגאולתם וקיבוצם שאתן "תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה". רוצה לומר, שאותה תורה שכבר נתתי להם על ידי משה בסיני שהיו מפרים אותה – עתה אתקענה בקרבם "ועל לבם אכתבנה", כי לא תהיה בפיהם מצות אנשים מלומדה 44 לפי ישעיה כט, יג. , ולבם רחוק ממנה. כי הנה על לבם תהיה התורה כתובה בעט ברזל בציפורן שמיר 45 לפי ירמיה יז, א. . והענין שיראו בעיניהם כל כך מהנפלאות שיתבטל יצרם הרע ויכנעו לעבוד את השם, ועל זה אמר "והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם". רוצה לומר, שלא יבואו עוד להסתר פנים בהסתלקות השגחה, אבל תמיד יהיה להם השם הנכבד לאלהים משגיח בם ושוכן בתוכם, והמה יהיו לו לעם יודע ריבונו ושומר מצוותיו.

ואמנם אמרו עוד: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו, לאמר דעו את יי', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא, לג) , הוא זר מאד שיבואו בני אדם לידיעת הדברים האלהיים בלי למוד ושישתוו בידיעה ובחכמה הקטנים עם הגדולים. ומה שראוי שיאמר בו הוא, שהדברים הטבעיים אינם צריכים ללמוד, כי הטבע יפעל אותם מבלי למידה, והקטנים המתחילים בלימוד החכמה ידעו אותם כמו הגדולים המובהקים בידיעה, אבל הדברים המלאכותיים והנקנים מכח הטענות וההקשים יצטרכו אלו ללמוד. ולכן אמר שתהיה בזמן הגאולה יראת השם וההכנעות לפניו כל כך תקועה בלבות בני אדם כולם, עד שלא יצטרכו ללמד אותה "איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יי'", לפי ש"כולם ידעו" הידיעה הזאת ליראה את השם הנכבד "מקטנם ועד גדולם", כמו שיודעים כולם המושכלות הראשונות שאין השכל מספק בהם דבר. ואמר שלא יעשו זה מפחד העונשים, כי הוא יתעלה יסלח לעוונם ולא יזכור עוד חטאתם, אבל יהיה זה לפי שתשקע יראת השם והכרת אלהותו בלבות בני אדם כולם מפני הנפלאות אשר יראו בעיניהם, ולא יספק בה לא קטן ולא גדול. ובילמדנו 46 ילקוט שמעוני, משלי כג' סימן תתקס. אמרו בעולם הזה ישראל לומדים תורה מבשר ודם, לפיכך משכחים אותה, שכשם שבשר ודם עובר 47 נפסד. כך תלמודו עובר, שנאמר (משלי כג, ה) : "התעיף עינך בו ואיננו", אבל לעתיד לבוא אין ישראל לומדים אלא מפי הקב"ה, שנאמר (ישעיה נד, יג) : "וכל בניך למודי יי'", רצו בזה שעתה היה לימוד התורה דבר מלאכותיי ועל ידי בשר ודם ולכן לא יעמוד ימים רבים, כי הפעולה תתיחס אל הפועל אותה, אבל בזמן הגאולה תהיה למידת התורה על דרך נס, וזהו אמרם 'מפי הקדוש ברוך הוא'. ולכן תתקיים ותעמוד כפי הפועל אותו.

ואמנם אמרו עוד: "כה אמר יי' נותן שמש לאור יומם וגו' רוגע את הים" (ירמיה לא, לד) חשבו המפרשים 48 רד"ק. שהוא נאמר על חוזק ההבטחה וקיומה. ויקשה להם למה הביא ענין הים והשמש עם רוגע הים? ואמרו שזכר ענין הים להגיד שהוא אשר בטל חוק הים כקריעת ים סוף בעבור ישראל. ויותר נראה לי לפרש שכוונתו היא להודיע, שעם כל תכיפות הצרות וריבויים לא יתייאשו מהגאולה. כי הנה יקרה להם כמו שיקרה למאור הגדול ולמאור הקטן, וכמו שיקרה לים. כי כמו שהשמש המאיר על הארץ בלילה יחשך אורו אצלנו, ונהיה בחושך אפלה 49 לפי שמות י, כב. ואחר כך יצא השמש על הארץ ויאיר לדרים עליה, וכן הירח והכוכבים יאירו בלילה וביום יסתרו; וככה ענין הים שפעמים הולך וסוער ואחר כך ברצות השם יקם סערה לדממה 50 לפי תהלים קז, כט. , ככה יהיה ענין ישראל שאחרי חושך הגלות ואפלות הצרות יראו אור גדול וכבוד יי' עליהם יזרח. ואחרי רעש ים הגלות משבריו וגליו וצרותיו השם יתברך ישים העקוב למישור 51 לפי ישעיה מ, ד. ושקט ושאנן ואין מחריד 52 לפי ירמיה ל, י. . ועל זה אמר: "כה אמר יי' נותן שמש לאור יומם חוקת ירח וכוכבים לאור לילה"; וכן "רוגע הים" ומשקיטו כאשר "יהמו גליו", כי 'רוגע' הוא מלשון 'מרגוע' שהכל מאתו, כן יהיה ענין ישראל בגלותם שזרעם לא "ישבתו מהיות גוי" (ירמיה לא, לה) ולא יכלו ולא יפסדו בשום צד, ואף על פי שתמצא בהם תנועת ההעתק מלמעלה למטה מממשלה אל שפלות, וכן תנועת השינוי מטוב לרע, הנה עם כל זה לא תמצא בהם תנועת ההפסד והכליון אם היה שתאמר תנועה. כי הנה כמו שלא יפסד השמש והירח והכוכבים בזמן חשכתם, אבל יבוא אחרי אותו החושך אור, וכן לא ימושו חוקי הים, כי תמיד יבור המרגוע אחרי ההמיה – כן זרע ישראל לא ישבותו מהיות גוי, כי אחרי הגלות יבואו לגאולה ויהיה גוי אחד בארץ 53 לפי שמואל ב ז, כג. , למעלתם.

ואמנם אמרו אחרי זה "כה אמר יי' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה, גם אני אמאס בכל זרע ישראל" וגו' (ירמיה לא, לו) , יראה שאין צורך בו ושהוא כפל דברים. וכן חשבו המפרשים 54 כדרך הרד"ק. אולם הדבר לא נמצא בפירושו בזה הפסוק. לכפל ענין במלות שונות. גם יראה שאין ענין המשל מתוקן כראוי, כי איך ידמה מידת השמים וחקירת "מוסדי הארץ" לענין המיאוס "בכל זרע ישראל". גם אמרו ה"שמים מלמעלה", ואמרו "ארץ למטה" הוא ביאור בלתי הכרחי, הלא ידענו כי השמים הם למעלה והארץ היא למטה. ולכן הנראה אלי בזה הוא, שהיה ההמשל והדימוי, כי כמו שאי אפשר שימדוד האדם גובה השמים ולא עובי הארץ, שהם שתי הקצוות לצד המעלה שהוא המקיף ולצד המטה שהוא המרכז, ככה לא יקום ולא יהיה שיספרו עוונותיהם של ישראל באופן שמפניהם יבוא לידי מיאוס לפניו יתעלה. ולכן אמר "אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה", אם יתכן להיות זה לשום אדם "גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו". רוצה לומר על כל העוונות שעשו, אמדוד ואספור אותם. וימשך מזה, כי לא יתכן ולא יקום ולא יהיה אדם שימדוד השמים מלמעלה ו"מוסדי ארץ למטה", גם אני לא אמאס "בכל זרע ישראל" בעשותי מספר ומידה בכל אשר עשו. כי לפי שהיו סוגי העוונות שנים והם מה שבין אדם למקום ומה שבין אדם לחברו, לכן עשה המשלו ממידת ה"שמים מלמעלה" – כנגד מה שבין אדם למקום; ולחקירת "מוסדי ארץ למטה" – כנגד מה שבין אדם לחברו, להיות האדם השפל שבשפלים בערך הגלגל הסובב, וכל שכן בערכו יתברך.

והנה אמר ב"שמים מלמעלה" וב"ארץ למטה", לפי שהתבאר בחכמה שתכלית מה שהגיע אליו החקירה האנושית הוא עד קערורית הגלגל השמיני אבל לא עד קערורית הגלגל התשיעי, שאי אפשר שתגיע עדין החקירה והעיון, ועל קערורית הגלגל התשיעי אמר "אם ימדו שמים מלמעלה", שהוא יותר עליון ממנה. ואמנם "מוסדי ארץ למטה" אמר על הנקודה אשר מצבה באמצעות 55 באמצע. כדור הארץ שאותה הנקודה המרכז האמתי לא כדור הארץ בכללה. ועל זה אמר "תולה ארץ על בלימה" (איוב כו, ז) , לפי שהנקודה ההיא בלתי מתחלקת ואין לה אורך ורוחב ועומק ולכן קראה "בלימה". ולפי שהשגת כל זה נמנעת בחוק המין האנושי, לכן המשיל עליו המיאוס בזרע יעקב. והמאמרים האלה כולם כוחם כח היקש, תנאי מתדבק אם ימושו החוקים האלה מלפני, גם זרע ישראל ישבות. וכן אם "ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ מלמטה גם אני אמאס". ונשנה סתירת הקודם ויוליד סתירת הנמשך. ורצה לומר, אבל לא ימושו החוקים האלה אם כן גם זרע ישראל לא ישבותו, וכן אבל לא "ימדו שמים מלמעלה" וגם לא "יחקרו מוסדי ארץ למטה", אם כן "גם אני לא אמאס".

ואמנם אמרו אחרי זה "הנה ימים באים נאם יי' ונבנתה העיר ליי' ממגדל חננאל" וגו' (ירמיה לא, לז) הוא ייעוד על ירושלים 56 כרד"ק. שיהיה ישובה כפול ומכופל ממה שהיה, כי תבנה "העיר ליי'". רוצה לומר, מפני קדושת השם אשר יהיה בה יבואו עמים רבים להתיישב בירושלים. ונתן גבול הרחבתה "ממגדל חננאל" שהוא בקצה האחד עד שער הפינה 57 כרד"ק. , שהוא הקצה האחר. וכן אמר זכריה בנבואתו "עד שער הפנים" (זכריה יד, י), וכן יתרחב גבולה מן "קו המדה נגדו על גבעת גרב ונסב געתה" (ירמיה לא, לח) , והם שמות למקומות מרעה צאן שהם אצל ירושלים. כי יתרחב היישוב העברי עד הם וכן וכל עמק הפגרים שהוא המישור הקרוב לירושלים, ואולי שהוא עמק יהושפט ושלכן נקרא "עמק הפגרים" (ירמיה לא, לט) . ורש"י פירש: "העמק הפגרים" – העמק שנפלו בו פגרי סנחריב; וכן "הדשן" – הוא מקום שהיו שופכין שם הדשן מחוץ לעיר, או יהיה פירוש "הדשן" – כר נרחב דשן ושמן שהיה שם, ו"השדמות" הם השדות הסמוכות לעיר שאז יהיו בכלל העיר תוך החומה 58 כרד"ק. , שתמשך ותלך עד נחל – "נחל קדרון".

וזכר עוד שהר הבית יתרחב גם כן וימשך עד "שער הסוסים", שהוא השער שהיה יוצא בו המלך עם פרשיו, והיה שם דרך ישר למרוצת הסוסים 59 כרד"ק. . ולפי שאותו מרחב יכנס בהר הבית לכן אמר בו "מזרחה קודש ליי'", שזה יכנס מצד מזרח להיות "קודש ליי'" בהר הבית, ושהבית ההוא לא יהיה כבית ראשון וכבית שני שנחרבו, כי גדול יהיה כבוד הבית האחרון, ולא ינטש ולא יהרס עוד 60 כרד"ק. לעולם. וכאילו הגיד הנביא שעוונותיהם של ישראל לא ימדו ולא יספרו לפניו יתברך, כמו שלא ימדו השמים לרום והארץ לעומק 61 לפי משלי כה, ג. , אבל עיר ירושלים יצא קוה במדה וימודו רחבה, שיהיה יותר ממה שהיה בימי שלמה במאד מאד 62 לפי בראשית יז, ב. , וכמו שיבאר הנביא יחזקאל בספרו.

הנה התבארו בנבואה הזאת חמישה עיקרים: הראשון – חזרת השבטים אשר הגלה סנחריב אשורה בזמן הגאולה העתידה, שהיו נקראים מלכות ישראל וראשם אפרים, והוא העיקר הרביעי מעיקרי נבואות ישעיהו. השני – שהנוצרים, והם בני אדום יעלו קודם הגאולה לארץ ישראל, ושם תהיה נקמת השם מהם 63 בהם. , כמו שאמר: "כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון" (ירמיה לא, ה) , והוא העיקר השני מעיקרי נבואות ישעיהו. השלישי – שתשוב דבקות השכינה והנבואה בירושלים, כמו שאמר: "יברכך יי' נוה צדק הר הקדש" (ירמיה לא, כב) , והוא העיקר השמיני מעיקרי נבואות ישעיהו. הרביעי – שלא ישובו עוד לגלות וימול יי' את לבבם הערל 64 לפי ויקרא כו, מא. ותמלא הארץ דעה את יי' 65 לפי ישעיה יא, ט. , והם העיקרים השמיני והאחד עשר מעיקרי נבואות ישיעהו. ועוד הוסיף הנביא לייעד 66 העיקר החמישי. בנבואה הזאת התרחבות ירושלים ויישובה שלא זכרה ישעיהו.

ואתה רואה שאי אפשר שיפורש דבר מזה בדרך הנוצרים. כי הנה הנגאלים ביאר הנביא שהם מלכות אפרים ומבני רחל ואיך יפורש זה על האומות הנוכריות. וביאר שאותם הנגאלים הם אשר הלכו בשבי ובגולה, וכמו שאמר: "מזרה ישראל יקבצנו" (ירמיה לא, ט) , ולכן אי אפשר שיפורש על האומות שיכנסו בדת ישוע הנוצרי שלא הלכו בגלות מעולם. גם אמרו "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יי', כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיה לא, לג) מבואר הוא שלא נתקיים עד הנה בשום זמן מן הזמנים. וכן שכן הייעוד האחרון מהרחבת ירושלים, כפי שיפורש על ירושלים שלמעלה בענין הנפשיי אחרי שביאר הנביא "ממגדל חננאל" ו"נחל קדרון" ושאר הסימנין אשר נתן בדבר. ומהבחינות האלה בעצמם אי אפשר שתפורש הנבואה הגדולה הזאת על זמן בית שני.