מרפא לנפש, שער שלישי - שער עבודת האלוהים ב

אך הצורך כו' זה מזה נפשו וגופו זה רוחני וזה גשמי והם רוצים להתגבר זה על זה ועצם של זה הפך זה:

[הג"ה ומעצמים וי"ג מתעצמים פי' שהם מתעצמים בדברים הפוכים וזה הגירסא יותר נכון]:

ונטע הבורא יתברך בנפשו כו' כבר כתב הרמב"ם בשמונה פרקיו שחלקי הנפש אף שהנפש היא אחת יש בה כמה כחות והם חמשה. הזן והוא הצומח. והמרגיש והמדמה ומתעורר והשכלי. והשכל הוא העיקר ושאר הכחות האלה נטע בה הבורא ית' כדי להנהיג את הגוף דאל"כ לא יהיה לגוף קיום והעמדה בעולם. ומסיים הרמב"ם שם ואם יתנהג האדם בכל כחותיו ולא ישתמש בהשכל הכל לבטלה אצלם וזש"ה גם בלא דעת נפש לא טוב:

וישאר המין האנושי על ענינו כדי שישאר מין האדם על האדמה דאם לא היה לו כח התאוה יפסיד ויתבטל מין האדם מן העולם לגמרי:

ואם יפסדו אישיו אע"פ שהאנשים ר"ל הפרטים מכל מין האנושי מתים רק זה מת וזה נולד וא"כ יש קיום וישוב העולם בזה מה שיש להם כח התאוות והכוסף להנאות הגופיות אבל אם לא היה להם הכח הזה לא יפרה ולא ירבה כו' ולא ישאר אפילו המין האנושו בכלל והיו הכל נפסדים. הר"נ:

והרכיב הבורא בנפש האדם מדות כו' הוא השכל והכרה שעל ידו יכסוף לדברים עליונים ורוחניים ולא יחפוץ בגוף ובהנאותיו ורוצה להפרד ממנו מהגוף ומעוה"ז כי הוא כוסף לשורש שלו כטבע כל דבר הכוסף לשרשו:

וצוותו בהם כו' והאדם יש לו חברה וריעות עם תענוגי עוה"ז מקטנותו:

הגבירה מדת התאוה לכך גברה מדת התאוה על השכל כי השכל הוא ילד מסכן והתאוה שהוא היצה"ר הוא זקן וכסיל מאחר שבא קודם ליצר טוב:

לדבדים שהם חוץ לו כו' ר"ל ולכך צריך האדם לדבר אחר שאיננו דבק באדם להיות לו עזר וסיוע מחוץ:

והיא התורה שעל ידה יוכל להלחם מנעוריו עם התאוות ולהחיות את השכל שיהיו כל עניניו על דרך התורה והשכל וטובים השנים מן האחד. כמו שאמרו חז"ל בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין:

והשני שהשכל הוא עצם רוחני כו' כמו שאמר ויפח באפיו נשמת חיים והיא הנשמה שהיא מעולמות העליונים וכלולה מכל בחינת העולמות העליונים ויש בה מאתים ושמונה וארבעים אברים ושלש מאות וששים וחמשה גידים רוחניים ולכך נבנה הגוף גם כן בציור הזה כאומן שעושה מלבוש כמדת האדם והגוף שהוא עפר מן האדמה נתמזג ונתחבר מכל הד' יסודות ומנפשם וזה נקרא נפש היסודות ועליה שוכן השכל או הנשמה והשכל אינו נהנה מהנאות הגופיות ולכך אין לנשמה מחזיק וחבר בעוה"ז וכל הנאות הם כנגדו והנפש הזו נקרא נפש הבהמית הוא ממוצע בין הגוף והנשמה כמו שנתבאר זה היטב בספר שערי קדושה ובספר ר"מ אלשיך עיין שם:

ושיחזקהו עליה ולחזק השכל על התאוה:

והיתה התורה רפואה כו' להחליש התאוה ושלא תתגבר על השכל ולכך חמצא בתורה שמזהרת מכמה מאכלים את זה תאכל וזה לא תאכל וכו' כדי שלא יחזק כח התאוה:

וכן הוא מצווה וכן האדם הוא מצווה שיתנהג בהיפך מה שהוא כנגד התאוה:

נר לרגלי דברך כמו נר שהוא מדחה החושך ועל ידי זה יוכל לראות מה לעשות כך התורה היא מאירה לאדם ואז יוכל להשתמש בהשכל שלא יהיה טח מראות עיניו:

והשלישי כי התאוה כו' ולא תרפה לא תפסוק עבודתה מלהשתמש תמיד בהנאות הגופיות:

והשכל אין משתמשים בו אלא במה שהוא מפיק לתאוה רצה לומר מה שהוא כנגד התאוה והפכה כלומר שאין משתמשין בשכל רק בלימוד התורה ותפלה וכיוצא בהם דברים שהם כנגד התאוה ודברים האלה בודאי מועטים נגד מה שמשתמשין בתאוה תמיד:

מפיק מלשון מוציא כמו יפיק רצון מה':

ומן הידוע שהכלים כו' על דרך הטבע דוקא הכלים הפועלים על דרך הטבע:

מוסיף תקונם בתשמיש בהם תדיר אבל לא הכלים הנעשים בהם מלאכה כי הקרדום יתקלקל כשמשתמשין בו הרבה וזה שאמרו הרגל נעשה טבע עכ"ל מ"ה. לכן צריך האדם שימצא דבר שיהיה לעזר להשכל שאין משתמשים בדבר ההוא רק בשכל הניצל מגובר התאוות והיא התורה שאין משתמשים בתורה רק כאשר ישליך מעליו כל גלולי תאוות עולם הזה עכ"פ בעת ההיא כמ"ש תורת ה' וגו' ועיין לעיל מה שכתבתי פירוש זה הפסוק מבעל העיקרים:

אשר היא תכלית הענין המכוון כו' כי רחמנא לבא בעי והעיקר מכל העבודות הוא כדי לאהבה וליראה אותו יתברך ולקיים שויתי ה' לנגדי תמיד כמו שיתבאר בשער האהבה באורך ועי' בחשבון כ"א דברים אלו באורך ובביאור ותבין וכן כתב במורה חלק שלישי פרק נ"ג עיין שם: