מרפא לנפש, שער תשיעי - שער הפרישות ג

אבל לכמה כתות כו' והם התורה והעולם יש פורשים מחמת אהבת התורה לש"ש ולקיום התורה ויש שפורשים מחמת אהבת העולם הזה להגיע ע"י הפרישות להנאת העוה"ז כמו שמפרש:

ולובשים הבלויים בגדים הישנים והבלויים:

והצמר כלומר העורות עם הצמר בלי עבודה ותיקון מפני שאין בהם טורח:

טרדם מורא הבורא שהם טרודים כ"כ במורא הבורא עד שאין להם שום מורא מבו"ד. או יאמר טרדם מביתם מורא הבורא הוא גדול אצלם ממורא ב"ו כלומר כך הם מסכנים נפשותם לילך במדבר מקום שיש שם חיות רעות כי מורא מה שאינם יכולים לעבוד ה' בביתם הוא אצלם גדול ממורא הברואים:

מותרי העולם מה שהוא מותר לצרכי העולם ל' יתרון וכן:

כל קרואי המותרים מה שמזמנין ב"א יותר מהצורך להם הם פוסקים ונמנעים מזה. ומ"ה פירש קרואי כל מה שנקרא מותר. וממנה לשון נקבה שב על הכת:

ולא רצו לצאת מהישוב כמו שעושין הכת הראשונה:

להספיק כדי להספיק לגופם מזונותם ופרנסתם בביתם מה שהוא צריך מאד והוא חיוב התורה:

והמירו המדברות וההרים בבדידות בבתיהם כו' כי כת הראשונה התבודדו במדברות וחוץ לישוב והם בבדידות בבתיהם ואין להם עסקים הרבה עם אנשי העולם ובישובו רק ההכרח מאד ולכך עדיין הם קצת מבחוץ מאחר שאין להם עסק בישובו של עולם אבל הכת הג' הם יותר על דרך הישרה שהם מתעסקים עם ב"א בכל צרכי העולם אעפ"כ הם פרושים והיינו בלבם ובמצפונם ולכך הם קרובים לדרך התורה שכוונת התורה שלא יהיה העולם משומם:

והשיגו שני הענינים ענין התורה וענין עולמם מה שצריך למזונותם והגיעו אל שני החלקים העוה"ז והעוה"ב:

השפל שבפרישות כלומר שאינה פורשים ג"כ כמו השתי כתות הראשונים וכאלו אמר הא' פורשים יותר והב' בינינים והג' פחות משניהם בפרישותם:

עמדו על צורת נסיון כו' כלומר הבינו מה ה' שואל מן האדם ולמה ברא אותו שהוא רק לנסותו בעוה"ז להיטיבו בעוה"ב ושהוא נאסר בעולם הזה:

והגזרתו מעולם הרוחניות ושהוא נגזר ונאצל מעולם העליון ולכך נפשותם מואסות בעוה"ז ומצפים תמיד אל המות ונזהרים ממנו שמא ימותו היום בלא צדה לכך הם נזהרים להכין כל יום צדה לדרך הרחוקה לעוה"ב:

מצפים אל המות כי שם מקומם ויפטרו ממלחמת היצה"ר ונזהרים ממנו מן המות שלא ימותו בעונם. ר"נ:

ובכמוהם אמר הכתוב חץ שחוט לשונם מרמה דבר בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו:

הצרו על נפשותם כו' כן מנהג הצרי עין והקמצנים והכילים שאוכלים לחם צר ומים לחץ מחמת קמצנותם כמו שזכרתי מנהגם בסוף שער ע"ה בשם ר"ח ע"ש:

איש אשר יתן לו וגו' ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה כלומר שאינו חסר כלום ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו וגו':

וראו שיתכבדו לעמוד בדרך כבוד שלא יתזלזלו לבקש ולשאול מב"א כעני בפתח לכך מסתפקים במעט לחם ומזון:

להשמר מפניהם קאי על ב"א:

בחנם בתנאים ר"ל בחון אותם בתנאים הצריכין לפרושים האמתיים כמו שיתבאר בפ' שאחר זה אם יש בהם מדות הללו אז תדע אם הם פרושים באמת או אם מכזבים בפרישותם:

בעזה"י קאי על אשר אני עתיד לזכרם בעזה"י: