מראית העין על סנהדרין קב.

אמר ר' חנינא בר פפא כל הנהנה מהעה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל וכו'. ע"פ פשוטו הרי הוא כמבוא"ר במ"ש רבי לוי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ונמצא דזה שלא בירך גזל מהקב"ה וכמו שפרש"י ז"ל. ועד"ה ע"י הברכה מושך אורות עליונים ומיחד קבה"ו וזה שלא בירך הוא גוזל מקב"ה ושכינתיה כנסת ישראל שמנע ח"ו כ"י השפע אשר היה בא בברכה ויליף מדכתיב גוזל וכו' ואומר אין פשע דסבר שאינו חוטא אבל אין פשע אין עיין שתמצא פשע רב. וק"ו אם הוא תדיר שנהנה ואינו מברך ודאי גדול עונו ואוי לו שדימהו לאיש משחית וחברותא נמי חבר הוא לאיש משחית והחי יתן אל לבו לברך בכונה כדת מה לעשות וחרדה ילבש שהוא בא לברך לאלהי עולם כ"י. וגמירי מרובה מדה טובה הנה שכרו יפתח ה' את אוצרו בהלו נרו והיה אדירו ואולם כל כונתו ועיקרו יהיה לעשות נ"ר ליוצרו:

קביל עליה דלא דריש כיון דאתפח הדר קא דריש וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל ק"ק לפי מ"ש סימן רכ"ח דין מ"ה דנודר בעת צרה אין מתירין לו אלא לצורך מצוה ואולי גם זה מיקרי לצורך מצוה ללמוד ולדרוש הפסוקים וגם מצוה לגנות הרשעים כדי שלא יזידון עוד כיון דלא הדרי בהו עכ"ל. ועם נשיקת הרצפה אמר רב הנח"ה שוברת דהיכן מצינו שעשה התרה ומסתמות הש"ס מוכח שלא היה התרה ואי איתא שעשה התרה הו"ל להש"ס לאומרו אלא מוכח דלא היה התרה ואפשר דמעיקרא כך התנה זאת לפנים דאם יקבל איזה דבר לא יהיה צריך התרה וכך היה נוהג בכל עניניו. ולכן גם קבלה זו לא נהג בה דין נדר כי אורחיה. א"נ אפשר דהיה נוהג כשמקבל עליו איזה דבר לומר תמיד בלי נדר דאי בעי מצי למהדר והש"ס לא אצטריך למימר דמוכח ממאי דהדר ביה מעצמו. א"נ אפשר דהו"ל נדר טעות ואגב צעריה דחלש לא דק דמהיכא תיתי למנוע עצמו מד"ת וקבלה בטעות היתה ואינה צריכה התרה דמסורת היא אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ ומה גם למ"ש רבינו האר"י ז"ל דבלימוד שהוא חפץ מורה ובא דזה שייך לתקון נפשו. והכא על ידי מה שהיה דורש בענין זה היה מברר ניצוצות הקדושה אשר בנפשו והוא ריוח גדול להוציא לאור ניצוצי הקדושה ומה גם אם שייכי לשר' נפשו ואחר זמן מצאתי בלקוטי משם הרב עיר וקדיש מהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל בספר מדרש בחידוש בפסקת מתחלה עע"ז דף יו"ד שכתב דכשם שאמרו שפתותיו דובבות כך כשמספרים בגנותו שומע ומצטער ויש לו כפרה ולזה שנינו ג' מלכים אין להם חלק וכו' כי בספור זה וכיוצא הו"ל כפרה עכ"ד ואפשר דמשו"ה סבר דהקבלה היתה בטעות דאדרבה בזה יש להם כפרה: