מראית העין על ברכות לג:

ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי רבים. הוקשה להם דמה שייך לחדודי בדבר שהוא משנה שלימה. והרב עיון יעקב ז"ל תירץ דבמתניתין קאמר לשון רחמנות ולהכי אמר חסת דאינו רחמנות והאריך בזה ע"ש באורך ולא נהירא דחסת נמי הוא לשון רחמנות הגם דהוי יותר מועט ולפי הטעמים הכל אחד ואין להאריך בכל דברי הרב ז"ל. ואפשר לומר דמאי דתנן במתניתין היינו שאומר שטעם לשלח את האם היינו מטעם רחמנות ולזה משתקין אותו שמטיל קנאה א"נ שעושה מדותיו רחמים והם גזרות. אמנם זה לא אמר דטעם שלח תשלח את האם משום רחמים רק הוא עשה דרך בקשה שירחם עלינו וזהו עיקר כונתו רק אמר אתה חסת על הקן מטעם הכמוס והיא גזרה חוס ורחם עלינו מטעם שהוא כמוס אצלך בזכות אבות וכיוצא. זה אפשר לטעות. ורבה בעא לחדודי אי אביי סבר שיש לחלק כן ולכן א"ל כמה ידע לרצויי ואביי השיבו דמשתקין אותו תנן אפילו שאמר בדרך זה לאו שפיר עבד. וגם רבה כן דעתו ומה שלא מיחה בו אפשר שלא היה במקום ובעת שיוכל להשתיקו ואח"כ מיחה בו ודוק הטב:

אין לגבי משה מילתא זוטרתי. אפשר דיראה הוא במלכות ומשה רבינו אחוז בדעת וביסוד אבא. וכביכול הוא בעלה דמטרוניתא: