מרגניתא טבא על ספר המצוות, שורשים ה:ב

תו כתב הרמב"ן וז"ל אבל הלאו הנאמר אחר ומן המקדש לא יצא וכו' ולא ידעתי טעם לטעם הזה עכ"ל. וכתב ע"ז בעל מג"א ז"ל ומה שאמר הרמב"ן שלא ידע טעמו נ"ל שהטעם הוא בזה האופן כי התורה התירה לכה"ג להקריב כשהוא אונן וזהו ומן המקדש לא יצא שאין לו לצאת שמ"מ הוא יכול להקריב אפי' כשהוא אונן מפני כי על זה לא תקרא עבודתו מחוללת וכן פירשו הרב בסמ"ק שלו בלאו קס"ה עכ"ל. ואין לשון רבינו שכתב פה וכן ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אם יצא חלל, סובל הפירוש הזה, והיינו דכתב הרמב"ן לקמן וראיתי לרב במצוה קס"ה ענין אחר וכו'. אמנם אם תרצה לומר שכיון רבינו כאן למה שכתב בלאו קס"ה צריך אתה להגיה כאן בדברי רבינו תיבת אחר ותיבת לא, וכך צריך להיות לא יצא ולא יחלל הא אחר אם לא יצא חלל, ודוק היטב בלאו קס"ה ובמה שהאריך הרמב"ן כאן לקמן תבין זה כי הא דדייק הא אחר אם לא יצא חלל יצא ממה שאנו מפרשים ולא יחלל לשון שלילה ודוק: אמנם תמיה אני למה לא ידע טעם לטעם רבינו אפי' לכמו שכתב לפנינו הלא הוא עצמו ר"ל הרמב"ן כתב לקמן במשמעות המדרש שדרשו בספרא וז"ל לפ"ז יזהיר שלא יצא מן המקדש אחר מתו ויניח העבודה כי זה חילול המקדש הוא, והוא טעם למה לא יצא משום לא יחלל, ועל דרך זה יש לפרש לשון רבינו דה"ק שאין ולא יחלל לאו בפני עצמו אלא טעם למן המקדש לא יצא לומר הא אם יצא חלל:

תו הקשה הרמב"ן וז"ל ועוד שהרי בפרשה ההיא בעצמה נאמרו לאוין לכהנים וכו' כ"ש בלאו הנדון שלפנינו עכ"ל. והנה ראיתי לבאר פה לשון הקשה בפירוש המשניות לרבינו הרמב"ם ומתוך זה יתבאר מאין הוציא רבא דאע"ג דולא יחלל זרעו הוא טעם ללאו הקדום שהוא לא יקח דאתי נמי ללאו בפני עצמו, והוא ביבמות פ' הערל משנה ג' מצרי ואדומי אינם אסורין אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות, א"ר שמעון ק"ו הדברים ומה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם (ר"ל עמוני ומואבי) התיר את הנקבות מיד מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שנתיר את הנקבות מיד, אמרו לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה, אמר להם לא כי הלכה אני אומר. ופירש רבינו בפירוש המשניות אם לדין שאתה דורש ק"ו מעצמך יש תשובה להשיב מה לעמון ומואב שכן נתפרש טעמן על דבר אשר לא קדמו והאשה אין דרכה לקדם תאמר במצרי ואדומי שלא נתפרש טעמן. וכן פירש הר"ע מברטנורה. והתמיה מפורסמת, דבגמ' מפרש מאי תשובה אמר רבב"ח אר"י משום דאיכא למימר עריות יוכיחו וכו' עד ורבנן מחלל דחייבי עשה, ואמאי לקח רבינו דרך לעצמו לפרש התשובה בענין אחר, ובחידושי הלכות שלי הארכתי בסוגיא זו בדרך אחר עמוק וחריף ויישבתי גם לשון רבינו זה, אמנם בכאן לא אכתוב אלא דרך זה כי הוא נוגע לענין שאנחנו עומדים בו. ותו קשיא לי דעיקר הפירוש שפירש הרמב"ם הוא תמוה מאד דא"כ מאי לא כי, ומה שפירש הרב בעל תוי"ט דאמר לא כי דהוה להו לקדם נשים לקראת נשים קשיא דהא ר"ש גופיה דריש טעמא דקרא כדאיתא התם (דף ע"ו) ר"ש אומר דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם. ונ"ל באמת דהיינו טעמיה דר' יוחנן דלא פירש התשובה כמו שפירש רבינו דא"כ מאי ק"ו ומאי לא כי, ועל הת"ק לא קשיא דהיה לו באמת להשיב התשובה של רבינו די"ל דת"ק ס"ל בהא כר' יהודה דיליף ממשמעות דעמוני ולא עמונית ולא ס"ל דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, ואדרבה על ר"ש קשיא היכי קאמר ק"ו הלא לדידיה דס"ל דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם הא איכא תשובה של הרמב"ם, ואין לומר דר"ש קאמר הק"ו לדבריהם דרבנן דיליף ממשמעות דעמוני ולא עמונית ולא ס"ל דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם א"כ תקשי על הרמב"ם היכי מפרש דתשובה היתה מה לעמון ומואב שכן נתפרש טעמן הא לדבריהם אין זה תשובה דלא ס"ל דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם ודוק: ובאמת קשיא לי גם על שיטת ר"י דס"ל דהתשובה היתה עריות יוכיחו, אכתי קשיא על ר"ש דאמר ק"ו הדברים, הא לדידיה דס"ל דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם איכא למפרך תשובתו של רבינו מה לעמון ומואב שכן נתפרש טעמו על דבר אשר לא קדמו אתכם האיש דרכו לקדם ולא האשה תאמר במצרי ואדומי שלא רחקם בשלשה דורות בדבר בעולם, ואין לומר דר"ש דקאמר ק"ו הדברים לדבריו דת"ק קאמר דיליף ממשמעות דעמוני ולא עמונית ולא ס"ל דאין דרכה של אשה לקדם, והת"ק השיב לו עריות יוכיחו, דא"כ תקשי מאי לא כי דמפרש ר' יוחנן לדידי לא ס"ל דראב"י כיון דק"ו הדברים דקאמר ר"ש לדבריו דת"ק קאמר מאי איכפת ליה במאי דלא ס"ל כר' אליעזר ב"י אכתי אין קושיא לדברי הת"ק כיון דאיהו ס"ל כראב"י ודוק היטב: אמנם הנראה לי בזה הוא אחר שאעתיק מ"ש הרשב"א בחידושיו למס' יבמות וז"ל איש דרכו לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, קשיא לי והלא דוד ממואב קאתי ומואב לא נכתב חטא שלהם אלא משום אשר שכר עליך את בלעם, ועיין בפירוש החומש להרמב"ן שפירש ג"כ דמואב קדמו בלחם ומים). ויש לומר דחד מינייהו נקיט וה"ק איש דרכו לקדם ואיש דרכו לשכור. אלא דקשיא לי מאי קמקשה היה להם לקדם נשים לקראת נשים דהא במואב ליכא למימר האי טעמא דהא אין דרכה של אשה לשכור, וי"ל כיון דעמון ומואב כי הדדי נינהו ופסול דידהו בחדא איכתיב ר"ל בלאו אחד, וטעמא דאמרן גבי עמון ליתא דאם איתא דעמונים נקבותיהם אסורות אף במואבים כן, כן נ"ל. עכ"ל הרשב"א: ולפ"ז נ"ל דסוגיא דידן לא ס"ל סברא דאין דרכה של אשה לשכור וכמו שעלה על דעת הרשב"א בהקשותו, וטעמא דעל דבר אשר לא קדמו לא קאי אלא על עמון וכמו שפירשו הרמב"ן והרשב"א, ולכך שפיר קאמר ר"ש ק"ו הדברים אע"ג דאמר טעמא משום דדרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם משום דטעם זה לא שייך אלא בעמונית אבל במואבית ליכא טעמא ואיכא ק"ו ממואב דליכא טעמא להתיר נקבותיהם ואפ"ה מותרות מיד, והא דקשיא לפ"ז לר"ש דלא יליף ממשמעותא דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אלא מטעמא דקרא דעל דבר אשר לא קדמו ואין דרכה של אשה לקדם, א"כ מואב דנקבותיהם מותרות מנא ליה, דאין לומר דמדעמונית שריא ואיכתיב איסורייהו בחדא, ר"ל בלאו אחד כי היכי דעמונית הכי נמי מואבית שריא, דז"א דאדרבה נקיט לחומרא כי היכי דמואבית אסירא דליכא טעמא להיתרא ה"נ עמונית אסורה, וכמ"ש הרשב"א בתירוצו שהעתקתיו לעיל ודוק, יש לומר דלעולם גם ר"ש יליף ממשמעות דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית והא דקאמר טעמא דאין דרכה של אשה לקדם הכי פירושו, דהתוס' כתבו (דף ע"ז) בד"ה כתנאי עמוני וכו' וז"ל ואומר ר"י דגבי עמוני ומואבי היה לו לקצר ולכתוב עמון ומואב הלכך מדכתיב עמוני ומואבי אית לן למידרש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, אבל מצרי אם היה כותב מצרים היה מאריך יותר, והא דכתיב אדומי ולא כתב אדום אגב מצרי כתב אדומי עכ"ל התוס'. ומקשים המשכילים לפ"ז מנליה דמואבית שריא דלמא לעולם אסירא והא דכתיב מואבי ולא מואב היינו משום דאיצטריך למיכתב עמוני למעוטי עמונית דשריא ומואבי כתב אגב עמוני כמ"ש התוס' באדומי. ויש ליישב קושית המשכילים על דרך שתירץ הרשב"א לעיל דכיון דאיסורן דעמון ומואב בחדא איכתיב סברא הוא כי היכי דעמונית שריא מדכתיב עמוני ולא עמון ה"נ מואבית שריא, וזה נ"ל סברת רבי יהודה, אמנם ר"ש י"ל דלא הוה ניחא ליה למימר סברת הרשב"א דכיון דבחדא איכתיב דנימא כי היכא דעמונית שריא ה"נ מואבית שריא, והוה קשיא ליה קושית המשכילים הנ"ל, ומש"ה קאמר דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם, והשתא אע"ג דהוה כתיב עמון ולא עמוני הייתי יודע דנקבותיהן מותרות מכח טעמא דקרא, וכיון שכן ע"כ מואבי כתב רחמנא למעוטי מואבית דשריא, דאי לא כתב רחמנא מואבי אלא אגב עמוני תקשי עמוני גופא לא לכתוב אלא עמון, דאי לאגמורן דעמון נקבותיהן מותרות אינו צריך דהא ידעינן מטעמא דקרא דאין דרכה של אשה לקדם ודוק: ולפ"ז נתישבה קושיתי שהקשיתי על שיטת ר' יוחנן, דהשתא ר"ש דקאמר ק"ו הדברים טעמיה דנפשיה קאמר ולא לדבריו דת"ק, ושפיר קאמר לא כי לדידי לא ס"ל דראב"י כיון דעל טעמיה דנפשיה השיבו התשובה ודוק: ובזה מיושב נמי מאי דפירש הרמב"ם התשובה דמה לעמון ומואב שכן מפורש טעמן כנ"ל, אע"ג דר' יוחנן בשמעתין אינו מפרש הכי, והוא דהרמב"ן בפרשת כי תצא הביא בשם הירושלמי הדרשא דאין דרכה של אשה לשכור. והנה לפי מה שפירשתי תקשי מאן תנא דאית ליה האי סברא דאין דרכה של אשה לשכור, דר"ש ע"כ לית ליה האי סברא דאי אית ליה תקשי היכי קבעי למילף ק"ו הא איכא תשובה דשאני עמון ומואב דמפרש טעמן, ור' יהודה ליכא למימר דס"ל הא סברא דאין דרכה של אשה לשכור דא"כ יהיו סברות הפוכות דר"ש יסבור דדרכה לשכור ואין דרכה לקדם ור"י יסבור דדרכה לקדם ואין דרכה לשכור, ועל כרחין צ"ל דת"ק דמתני' הוא דס"ל תרווייהו דאין דרכה לשכור ואין דרכה לקדם, והיינו התשובה דמתני' וכמו שפירש הרמב"ם הנ"ל, ור"ש אמר לא כי דלא ס"ל הסברא דאין דרכה לשכור ושפיר יש ללמוד בק"ו ממואב כנ"ל ודוק: אמנם עדיין צריך אני ליישב מה ראה רבינו לתפוס שיטת הירושלמי ולהניח שיטת הבבלי שהוא העיקר שהרי בכל מקום שחלוקים תלמוד הבבלי והירושלמי נקטינן כהבבלי, וכבר הארכתי בחידושי הלכות שלי ליישב זה כנ"ל. אמנם הנראה לי ליישב באופן אחר הוא, דצ"ע גדול, למה שכתבו התוס' ביבמות (דף ע"ז) בד"ה מחלל דחייבי עשה, דעל חלל מחייבי עשה כהן הבא עליה אינו עובר אלא בעשה מנליה לת"ק דמתני' לומר כן, ממה נפשך אי ס"ל לת"ק דמתני' כראב"י דס"ל ולא יחלל אכולהו, א"כ מנליה לת"ק דמתניתין לומר דחללה הבאה מחייבי עשה כהן הבא עליה אינו עובר אלא בעשה, דלא מצינו שום רמז לחלק בין חללה הבאה מחייבי עשה לחללה דעלמא, ואי ס"ל כחכמים דראב"י דסבירא להו דלא יחלל זרעו לא קאי אבעולה לכה"ג א"כ מנליה דהויא חללה מחייבי עשה כל עיקר: אמנם הנראה בזה הוא דביבמות (דף ס') קאמר רב אשי טעמיה דראב"י דס"ל יש חלל מחייבי עשה דכתיב אלמנה וגרושה וגו' את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח וכתיב ולא יחלל זרעו אכולהו, ורבנן אלה הפסיק הענין, וראב"י אלה למעוטי נדה וכו', ופריך ולראב"י ניכתביה לאלה לבסוף קשיא, עכ"ל הגמרא. ולפ"ז איכא למימר דת"ק דמתני' ס"ל כראב"י דולא יחלל זרעו אכולהו קאי כיון דמבעולה סליק עיין בתוס' ד"ה אלה הפסיק, אלא דלא ס"ל בהא כראב"י, דראב"י ס"ל אלה למעוטי נדה כמו שמפרש רב אשי אלא ס"ל אלה הפסיק לאגמורן דעל אלה בלאו ועל בעולה בעשה ולא מסתבר ליה למימר דלגמרי הפסיק דלא ליחייב אפי' בעשה דא"כ תקשי אמאי סליק מבעולה הוה ליה למיכתב ולא יחלל זרעו מקמי כי אם בתולה יקח ודוק: ואע"ג דאלה ממעט דעל חילול זרע דבעולה אינו עובר אלא בעשה, אבל אכתי מנליה דליכא על חללה הבאה מחייבי עשה לכהן הבא עליה הלאו דחללה לא יקח, יש לומר כיון דגלי רחמנא גבי לאו דלא יחלל דבבעולה אינו אלא בעשה ה"נ מסתבר ליה למימר דגם על חללה הבאה מחייבי עשה דכהן הבא עליה אינו עובר אלא בעשה, ודוק היטב. ועיין לקמן ישוב נפלא לקושיא זו: ובזה יתבאר שיטת הרמב"ם דהוקשה לו דאמאי מוקי רב אשי דאלה לראב"י אתי למעוטי נדה וסלקא בקשיא ה"ל לאוקמי דאלה אתי למעוטי חייבי עשה מלאו אבל עובר בעשה כת"ק דמתני' דמצרי נקבותיהן אסורות לפי מה שפירשתי. ואין לומר דהוכרח לאוקמי אלה למעוטי נדה לראב"י דאל"כ ברייתא דמאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה אמאן תרמייה, ז"א דה"ל לאוקמי ברייתא כר"ש דמתני' דיליף ק"ו דמצרי ואדומי נקבותיהם מותרות ותקשי עליו עריות יוכיחו וחלל מחייבי עשה יוכיח, אלא ע"כ דס"ל דאלה אתי למעוטי נדה, וא"כ חללה מחייבי בלאו וליכא יוכיח מעריות וחלל דחייבי עשה דמה להני שכן לאו תאמר במצרי ואדומי שכן עשה, ואוקימתא זאת הוה ניחא טפי דלא הוה ר"ש דלא כהלכתא לגמרי דהרי הלכתא כראב"י דיש חלל מחייבי עשה, ואין לומר דלא רצה לעשות שלש מחלוקות בדבר, דהרי לפי מה שפירשתי ע"כ צ"ל נמי השתא דשלש מחלוקות בדבר, דת"ק דראב"י לית ליה חלל מחייבי עשה לגמרי, ת"ק דמתני' דמצרים נקבותיהם אסורות אית ליה חלל מחייבי עשה ואינו בלאו אלא בעשה, וראב"י ס"ל דיש חלל מחייבי עשה ובלאו. א"ו דרב אשי לא ס"ל דהתשובה היתה מעריות וחלל, אלא דהתשובה היתה כמו שפירש הרמב"ם דמה לעמון ומואב שכן מפורש טעמן וא"כ ר"ש לא פליג כלל אראב"י ולכך הוכרח רב אשי למימר דאלה לראב"י אתי למעוטי נדה, דאל"כ ברייתא דמאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה אמאן תרמייה, דבשלמא על ר' יוחנן לא קשיא דאמאי קאמר דר"ש לית ליה דראב"י ה"ל למימר דאית ליה דראב"י אלא דפליג בהא דראב"י ס"ל דאלה אתי למעוטי חייבי עשה מלאו, ור"ש ס"ל דאלה אתי למעוטי נדה. די"ל דר' יוחנן לא ידע מברייתא דמאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה ולכך לא הוה מצי למימר דר"ש אית ליה דראב"י אלא דס"ל אלה למעוטי נדה, דא"כ תקשי לכתוב לאלה לבסוף כקושית הש"ס הנ"ל, אבל רב אשי דידע מברייתא דמאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה, וכיון דאיכא תנא דס"ל הכי ה"ל לאוקמי האי ברייתא כר"ש וראב"י ס"ל כת"ק דמתניתין דנקבותיהן אסורות, דאלה אתי למעוטי חללה דחייבי עשה מלאו, א"ו דאינו מפרש התשובה מעריות וחלל אלא מפרש כמו שפירש הרמב"ם וכמ"ש לעיל ודוק היטב: ובזה אפרש דבור התוס' ביבמות (דף ס') שנתקשה בו מהר"ם לובלין זצ"ל, וז"ל התוס' חלל מחייבי עשה, תימא כיון דלא יחלל קאי אבעולה לראב"י א"כ אין זה חייבי עשה גרידא דלא יחלל לאו הוא כדאמר בפ' בתרא דקידושין וכו', ונתקשה בפירושו מהר"ם הנ"ל ובעצמו כתב ויש ליישב בדוחק, ולענ"ד נראה פשוט וברור דכוונת תמיהתם הוא, דכיון דאיכא בחלל דחייבי עשה נמי לאו דלא יחלל א"כ תקשי על ר' יוחנן (דף ע"ז) דקאמר דהתשובה היא מעריות וחלל דחייבי עשה, מאי תשובה כיון דאיכא בחלל דחייבי עשה לאו ליכא יוכיח מחלל דחייבי עשה דמה לחלל דחייבי עשה דין הוא דאף הנקבות חללות כיון דהכהן הבא על הבעולה עובר בלאו דלא יחלל, משא"כ מצרי שנשא מצרית אינו עובר כלום, ומה תאמר עריות יוכיחו דליכא לאו בביאתו על אשתו ואפ"ה בת בתו אסורה עליו, אכתי איכא למיפרך מה לעריות וחלל שכן איכא צד לאו דעריות בלאו, וכהן הבא על הבעולה עובר בלאו דלא יחלל דין הוא שיהיו נקבותיהן כזכריהן מצרי ואדומי דליכא שום צד לאו, וכמו שפריך הש"ס התם מה להנך שכן יש בהם צד כרת ע"ש ודוק: ואין להקשות א"כ אמאי הקשו התוס' (דף ע"ז:) דהא איכא בחלל דחייבי עשה לאו דחללה לא יקח, ולא הקשו נמי קושיתם (דף ס') דהא איכא לאו דלא יחלל זרעו, דז"א דהוא הדבר אשר כתבתי דכאן (דף ע"ז) לא היה בכחם להקשות קושיתם דיבמות (דף ס') דאיכא לאו דלא יחלל זרעו די"ל דר"י מפרש דת"ק דמתני' דריש אלה למעוטי בעולה מלאו דלא יחלל, אבל עשה איכא כמ"ש לעיל. אמנם הא קשיא להו נהי דאלה ממעט מלאו דלא יחלל דליכא אלא עשה בחילול זרעו אכתי איכא לאו דחללה לא יקח דעל לאו דחללה לא יקח ליכא מיעוטא, וע"ז תירצו ושמא דאינו עובר אלא בעשה, ר"ל כמו שפירשתי כיון דגלי דבחייבי עשה ליכא לאו דלא יחלל אלא עשה ה"נ גבי לאו דחללה לא יקח ליכא בחללה מחייבי עשה אלא עשה לכהן הבא עליה, אבל התם (דף ס') הקשו שפיר לרב אשי, דע"כ רב אשי אינו מפרש דת"ק דמתני' דמצרי ס"ל דאלה אתי למעוטי מלאו אבל עשה איכא, דא"כ תקשי אמאי לא מוקי ראב"י כת"ק דמתני' דמצרי וברייתא דמאלה ולא מנדה כר"ש כנ"ל, מתמיהים שפיר א"כ מה תשובה השיב ת"ק לר"ש כנ"ל. אמנם לשיטת הרמב"ם נתישב דהתשובה היתה מה לעמון ומואב שכן נתפרש טעמן כנ"ל ודוק היטב: והנני מבאר לך עוד היאך נמשך מהא דכיון דליכא אלא עשה בלא יחלל דבעולה דאף בחללה הבאה מחייבי עשה ליכא אלא עשה לכהן הבא עליה, והוא דהרי על לאו דלא יחלל זרעו אינו עובר אלא בגמר ביאה כדאיתא בקידושין (דף ס') דפריך התם ולילקי נמי משום ולא יחלל זרעו ומשני בשלא גמר ביאתו. והנה אם נאמר דכה"ג שבא על הבעולה אינו עובר על חילול זרע אלא בעשה ש"מ דאפי' אם בא על חללה מחייבי עשה אינו עובר על חילול זרע אלא בעשה שהרי משהערה הכה"ג בבעולה עשאה חללה ונמצא בגמר ביאתו בא על חללה מחייבי עשה, ועיין בקידושין (דף ע"ח'), ואפ"ה אינו עובר על חילול זרעו אלא בעשה, וכיון שכן דעל חילול זרע דחללה מחייבי עשה אינו עובר אלא בעשה א"כ גם על חללה לא יקח דחללה מחייבי עשה אינו עובר אלא בעשה דהא לא יקח משום לא יחלל כדאמר רבא בקידושין (שם) וכיון דבלא יחלל ליכא אלא עשה ש"מ דגם בלא יקח ליכא אלא עשה, ודוק כי זה הוא כפתור ופרח: ואע"ג דרשב"א כשהביא פר"ח על הא דקאמר הש"ס בכתובות (דף ל') איכא בינייהו בעולה לכה"ג דפר"ח דאיירי בבעולת עצמו, ומצדד הרשב"א אם יש חלל מבעולת עצמו וכתב דאף אם נאמר יש חלל מבעולת עצמו ניחא פר"ח דיש הויה לר"ע ולא קיימא עליה באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שניה, והוקשה לו לרשב"א בביאה ראשונה נמי מכי הערה עשאה בעולה ובגמר ביאה מתחללת, וכתב דיש מפרשים דחדא ביאה לא פלגינן שנאסור בה שני איסורים הביאו החכם ר' יהודה רוזאניס בט"ו מהל' איסורי ביאה, וכן משמע בקידושין (דף ע"ח) דאר"א כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה, חזר ובא עליה עשאה חללה, משמע אבל בביאה אחת לא נעשית משהערה בה זונה ובגמר ביאה חללה הרי חזינן דלא פלגינן חדא ביאה. מ"מ הא לאו תברא דסיים הרשב"א לא פלגינן חדא ביאה לאסור בה שני איסורין, דדוקא שנאסר בה שני איסורין הוא דלא פלגינן חדא ביאה, אבל אם נעשית חללה בהכנסת עטרה י"ל דבגמר ביאה עובר על חללה לא יקח ודוק היטב: ועתה אחזור לענין שאני עומד בו, דלפום מה שפירשתי סברת הת"ק דמתני' דמצרים נקבותיהן אסורות דס"ל דאלה אתי לאגמורין דעל אלה לא יחלל זרעו הוא בלאו משא"כ בבעולה אינו עובר על חילול זרעו אלא בעשה, הרי לך מבואר דע"כ אע"ג דלא יחלל זרעו הוא טעם לאיסור הקדום דהיינו לא יקח משמש ג"כ ללאו בפני עצמו דאל"כ דאינו נמי לאו בפ"ע אלא טעם ללאו הקדום בלבד א"כ תקשי אלה דכתב רחמנא למה לי. ולפ"ז איכא למימר דרבא פסק כת"ק דמתני' דמצרי הנ"ל, ואע"ג דראב"י פליג עליה וס"ל דאלה אתי למעוטי נדה וקי"ל משנת ראב"י קב ונקי, י"ל דפסק כת"ק דמתני' דמצרי הנ"ל משום דמסתבר טעמיה דהרי ראב"י דס"ל אלה למעוטי נדה סליק בקושיא דנכתביה לאלה לבסוף, וכמ"ש הרא"ש בפ"ג דנדרים דבעי התם הש"ס אי הלכה כראב"י, וז"ל הרא"ש שם ואע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי הכא מסתבר טעמייהו דחכמים עכ"ל: ובזה נ"ל ליישב מה שהניחו התוס' בתימא ביבמות (דף ס') בד"ה ואי אתה עושה חלל מנדה וז"ל, ותימא מה לאלמנה וכיוצא בה שכן הן עצמן מתחללות וכו', ולכאורה יש לתמוה על תמיהתם דדלמא ראב"י ס"ל בהא כר' יהודה ויליף במה הצד מאלמנה ומצרי ראשון או מחלל ומצרי ראשון דנדה עצמה מתחללת כמו דיליף ר' יהודה במה הצד הזה דגר פוסל בביאתו. ועיין בתוס' נדה (דף ס"ט:) בד"ה מה לאלמנה ובד"ה היא תועבה ותבין זה: אמנם הנראה בזה הוא, דהתוס' העלו שם דלא יליף מאיסור כהונה ומלתא אחריתא בהדה אלא ר' יהודה אבל לרבנן לית להו הך סברא, ולפ"ז תמיהתם קיימת דאי אפשר לתרץ כנ"ל, דא"כ תקשי הלכתא אהלכתא דאנן קי"ל משנת ראב"י קב ונקי וקי"ל דלא כר' יהודה אלא כחכמים דגר אינו פוסל בביאתו כמו שהקשה הש"ס למאן דבעי לאוקמי דראב"י כר' אליעזר דפנוי הבא וכו'. אמנם לכל הנ"ל ניחא דהשתא דמוקמינן טעמיה דראב"י באלה למעוטי נדה אין כאן קושיא אי לא פסקינן בהא דאלה למעוטי נדה כראב"י משום דלא מסתבר טעמיה משום דקשיא ניכתביה לאלה לבסוף ומסתבר לפסוק כת"ק דמצרי כמ"ש ולת"ק הנ"ל ג"כ יש חלל מחייבי עשה כנ"ל אלא שאינו בלאו אלא בעשה, ודוק היטב: ואמנם תירוץ זה לא יכון לשיטת הרמב"ם, דהוא פסק בפי"ח מהל' איסורי ביאה דהבא על הנדה לא עשאה זונה, וכתב הרב המגיד דהוציא זה מדאמר הש"ס טעמיה דראב"י מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה ע"ש, וא"כ לדידיה תקשי מנליה לרבא למימר דולא יחלל זרעו אתי נמי ללאו, והנראה לי לשיטת הרמב"ם די"ל דיצא לרבא דלא יחלל אתי נמי ללאו, דאי לא יחלל לא אתי אלא לטעם בלבד תקשי למה פסקיה משה לקרא דה"ל למיכתב לא יקח ולא יחלל בפסוק אחד ומדפסקיה משה לקרא וכתב ולא יחלל בפסוק בפ"ע ש"מ דאתי נמי ללאו בפ"ע, דהא משה פסקינהו לקראי כדאמרינן כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן, וכל הטעמים שמנה רבינו כולם הם בפסוק אחד חוץ מלא תטמאו את הארץ שהוא פסוק בפ"ע, ולקמן אי"ה אכתוב הטעם למה בא הטעם דולא תטמאו בפסוק בפני עצמו ודוק:

תו כתב הרמב"ן וז"ל וראיתי לרב ז"ל במצוה קס"ה שאמר ענין אחר וכו' עד והנה לדעתו אינה שלילות עכ"ל. וכבר כתב בזה הרב המזרחי בפ' אמור שרש"י בזבחים לא פירש כן אלא דאף ר' אליעזר מודה דולא יחלל הוא שלילה, ואפ"ה אין לדייק הא כהן הדיוט שלא יצא חלל, דאיכא למימר שגם הוא אם לא יצא לא חלל, והא דאזהר לכה"ג משום דבדידיה איצטריך למשרייה דלא תימא מתוך חשיבותו וקדושתו יתירה הוא פסול אונן, ואחריו החזיק בעל ספר מגילת אסתר והוסיף בזה דברים נכונים ע"ש:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ונראין הדברים שלדברי הכל במשמע וכו' עד ויהיו שניהם שלילות ולא מניעות וכו' עכ"ל. עיין לקמן סתירה נפלאה לזה:

תו כתב הרמב"ן וז"ל וכן הכתוב האחר שבפ' כהן הדיוט וכו' א"ו כולן לאוין הן עכ"ל. כבר יצא רבינו הרמב"ם זכאי ממה שלא תמה על עצמו שמנה ולא יחללו את שם אלהיהם לאזהרה לטב"י שאם עבד חלל, דהא כתב בפ"ד מהל' ביאת מקדש וז"ל, וכן טבול יום ששימש חייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא יחללו שם אלהיהם, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטבול יום וכו', וכיון שבא בפירוש מקובל שזו אזהרה אין אחר הקבלה כלום, ורבינו אינו מתמיה אלא אם אנו מסברתנו מוציאים טעם המצוה ללאו בפני עצמו, ועיין בשורש השני שם כתבתי מאין הוציא רבינו שבא זה בפירוש מקובל ממשה, ותמצא נחת:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ולפי משמעות המדרש שדרשו שם בספרא ומפתח אהל מועד וכו' וזו אזהרה לכל כהן וכו' ולפי המדרש הזה אינה אזהרה וכו' ולשון ספרי משמע ששתיהן (ר"ל מן המקדש לא יצא ולא יחלל) בענין אחד וכו', והביא לשון הירושלמי ברצותו להסתייע ממנו (ולקמן אעתיק לשון הירושלמי) וכו' ותו הביא שמצא בתוספתא אמרו לו לר' יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד וכו' עכ"ל. ועיין הרמב"ן בפירוש החומש בפרשת אמור שהשיג ג"כ על רש"י שהביא שני המדרשות ר"ל דמס' סנהדרין הנ"ל ודספרא הנ"ל וכתב ג"כ שם ששני המדרשות חלוקין ומסיק גם שם שדרשא דסנהדרין אסמכתא היא ע"ש. והנה לפי מסקנתו דדרשא דמס' סנהדרין הוא אסמכתא בעלמא היא, א"כ כוליה קרא דמן המקדש לא יצא אתי לשלא יצא בשעת עבודה ופשט הכתוב שיזהיר שלא יצא מן המקדש אחר מתו ויניח העבודה כי זה חילול המקדש הוא, והוא טעם למה לא יצא משום לא יחלל כמ"ש הרמב"ן לעיל. וקשיא לי למה יהיה בזה חילול המקדש אם מניח העבודה ויוצא אחר מתו, והתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת, וק"ו הדברים ומה ת"ת דחמירא מבטלין משום כבוד המת ואע"פ שאינו מת מצוה כמ"ש התוס' במגילה (ג':) בד"ה מת מצוה עדיף ובכתובות (ט"ז) עבודה דקילא לא כ"ש, וקושיא כזו הקשו התוס' במגילה דף הנ"ל בד"ה מת מצוה, וז"ל הקשה הר"ר אלחנן למה לי קרא תיפוק ליה מק"ו ומה ת"ת דחמירא מבטלין משום כבוד המת עבודה דקילא לא כ"ש דהא אפי' ת"ת דרבים מבטלין משום כבוד המת כדאמר בכתובות דף הנ"ל, ותירצו דה"מ למאן דקרי ותני ומתני דצריך כולי האי אבל למאן דלא קרי ותני לא צריך כולי האי והכא מיירי במת מצוה דלא קרי ותני ומש"ה צריך קרא דלאחותו עכ"ל התוס'. ובודאי דוחק לומר דפשטיה דקרא דומן המקדש לא יצא אחר מתו ולא יחלל לא איירי אלא במתו דלא קרי ותני ומתני או דאית ליה שיעורא בלא הכהן ודוק: לכן נ"ל דמכאן יצא להם להני תנאי לדרוש מן המקדש לא יצא שלא ילוה את מתו בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, דהוקשה להם אי ס"ד דלא בשעת עבודה מותר לכהן גדול ללוות את מתו א"כ מה טעם יש בטעמו של הכתוב שנתן טעם למן המקדש לא יצא משום לא יחלל הא קשיא קושיתי הנ"ל, דהשתא ת"ת דרבים מבטלין מפני כבוד המת כ"ש שראוי לבטל עבודה דקילא בשביל כבוד המת, דהא ע"כ פשטא דקרא משמע שמזהיר שלא יצא מן המקדש אחר מתו, כמ"ש רבינו בל"ת קס"ה וז"ל שם, ודע שיש בכה"ג תוספת שהוא לא ילוה את מתו וזה פשט הכתוב באמרו ומן המקדש לא יצא. וגם הרמב"ן מודה בפשט הכתוב שמזהיר שלא יצא מן המקדש אחר מתו אלא שלדעתו דוקא בשעת עבודה שהרי כתב לעיל וז"ל, לפ"ז יזהיר שלא יצא מן המקדש אחר מתו ויניח עבודה כי זה הוא חילול המקדש עכ"ל, וא"כ קשיא קושיתו הנ"ל, ומפני כן הוכרחו לדרוש הדרשא דומן המקדש לא יצא שמזהיר את הכהן הגדול שלא ילוה מתו בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה כפשטיה דקרא שהוא מזהיר שלא יצא אחר מתו כנ"ל. ועוד דרשו לא יצא ולא יחלל שאם יצא בשעת עבודה חייב מיתה, והשתא לא קשיא קושיתי הנ"ל מהא דמבטלין ת"ת כנ"ל דגזירת הכתוב הוא שאין כה"ג יוצא ללוות את המת, ויהיו תיבות לא יצא משמשים לפניו ולאחריו מן המקדש לא יצא, לא יצא ולא יחלל, כמו דדריש ר"מ בפסחים (דף כ"א) תתננה או מכור דנבילה לפניו ולאחריו לגר תתננה או מכור, תתננה או מכור לנכרי, ואפי' ר' יהודה דפליג התם היינו משום דכתיב או לחלק, וכתבו התוס' שם בד"ה לכתוב רחמנא תתננה ואכלה ומכור משמע דאי הוה כתיב הכי לא הוה דרשינן אלא כר"מ, וכן באיזהו נשך גבי נשך ותרבית וכו', הרי מבואר דיש לדרוש המקרא לפניו ולאחריו. ואע"פ שהקשו א"כ אמאי חשב חמשה מקראות שאין להם הכרע ואמאי לא דרשינהו לפניהם ולאחריהם, ותירצו דהנך קראי דאין להם הכרע שאת ארור מחר משוקדים וקם אין ענינם לכאן דהתם מצי קאי אדלעיל או מלתחת אבל הכא תרווייהו לא מצו קיימי אגר לחודיה או אנכרי לחודיה. ובפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"א.) בד"ה קרי ביה הוסיפו ביאור וז"ל היינו משום דהכא כיון דקאי על כרחך נשך אכספך אמרה ה"ה אריבית וכיון דקאי ריבית אאוכל כמו כן נשך קאי אאוכל וכן תתננה כן, אבל הנך חמשה דלמא לא קיימי אלא אדלעיל לבד או אלרע לבד. וא"כ לפ"ז הכא גבי מן המקדש לא יצא ולא יחלל מנ"ל למדרש לא יצא ולא יחלל דהרי ע"כ מוכרח דקאי אדלעיל אומן המקדש דבלא תיבות לא יצא אין לו הבנה ואין לנו שום הכרח דקאי ולא יצא אולא יחלל. אמנם כבר הקשו התוס' ביומא (דף נ"ב:) בד"ה משוקדים שאת מורחץ דדרשינן ליה בפ' אמר להם הממונה אופשט ואולבש, ולא מספיק שם תירוצם הנ"ל דהרי ורחץ הוא דומיא ממש דחמשה מקראות, והוכרחו לתרץ תירוץ אחר וז"ל גבי שאת אי קאי אאם תיטיב אז הוא לשון סליחה, ואי קאי אואם לא תיטיב אז הוא לשון נשיאת עון, וכן ארור אי קאי אשור אז קאי אשכם שהיה כנען דכתיב ארור כנען, ואי קאי אאפם אז קילל אפם, וכן מחר אי קאי אמלחמה ואנכי נצב על ראש הגבעה היום להתפלל קודם המלחמה כדכתיב היערוך שועך לא בצר, או קאי אאנכי נצב מחר להתפלל, וכן וקם, ולפי שאין פירושם שוה על כן אין להם הכרע וכו'. הרי מבורר לתירוץ הזה של תוס' שהוא העיקר דכל מקום שפירושם שוה יש לנו לדרוש אלפניו ואלאחריו בלי שום הכרח, ולפ"ז בתיבות לא יצא יש לנו לדרוש אלפניו ואלאחריו, שבין שנדרש תיבות לא יצא אומן המקדש ובין שאנו דורשין תיבות לא יצא ללא יחלל פירוש דתיבות לא יצא שוין, ודוק: ועוד דסברא דלא יצא קאי נמי או לא יחלל מדסמך לא יצא לולא יחלל, ולא כתיב ולא יצא מן המקדש ולא יחלל, וסברא זו מצויה בש"ס: וכ"ש ר"מ דס"ל דמותר לכהן גדול ללוות את מתו אלא שאינו יוצא עמהם אבל יוצא אחריהם שצריך לדרוש הכי, ר"ל לדרוש תיבות לא יצא לפניו ולאחריו משום דפשטיה דקרא יזהיר שלא יצא מן המקדש אחר מתו כנ"ל, ואם לא ידרוש לא יצא לפניו ולאחריו תקשי קושיתי הנ"ל: אמנם אם דורש לפניו ולאחריו ניחא, דבתחילה אתה דורש ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא שלא יצא עמהם אלא אחריהם, ועוד דורש לא יצא ולא יחלל לאגמורן דאם יצא בשעת עבודה אחר שנקבר מתו ביום אנינותו שחייב מיתה מפני שלא יחלל שכהן הגדול מקריב אונן, ולפ"ז נתקיימו שני המדרשות ר"ל דסנהדרין ודספרא לכ"ע בין לר"מ בין לר' יהודה, דדרשא דסנהדרין היא מתיבות ומן המקדש לא יצא, ודרשא דספרא היא מתיבות לא יצא ולא יחלל, ואין אנו צריכין לדוחק שהורנו הרמב"ן לדחוק דרשת הספרא, ופירושי הנ"ל לבי נכון שיסבלו כל הדעות, כי הבאתי ראיה נכונה שיש לדרוש קרא לפניו ולאחריו, וגם נתתי טוב טעם להכריחם שהוכרחו לדרוש כן, וכל הפירושים בין דר"מ בין דר' יהודה בין לספרא יסבלו לפירושי הנ"ל דולא יחללו היא שלילה כשיטת רבינו אחרי שדרשינן לא יצא ולא יחלל ודוק היטב: אמנם כל הנ"ל לשיטת ר' יהודה דס"ל דכל שהיה כה"ג במקדש ושמע שמת לו מת לא יצא אבל יעבוד כל זמן שהוא בפנים ואפי' לא התחיל עדיין בעבודה, כמבואר בירושלמי שהביא הרמב"ן ואעתיק לשונו לקמן, דלפ"ז יש במשמע הכתוב לא יצא ולא יחלל לפי מה שדרשינן שלא יצא מפני שאינו מחלל עבודה, שמותר להקריב אונן, דאפי' כהן שיוצא בזמן עבודה אע"פ שלא התחיל עדיין בעבודה חייב מיתה שהרי ילפינן ממקרא הזה דקרא דומפתח אוהל מועד לא תצאו איירי בשעת עבודה, הא לאו האי קרא ה"א דכהן שיצא מן המקדש חייב מיתה אפי' שלא בשעת עבודה וא"כ כיון דס"ל לר' יהודה דקרא קאמר לא יצא ולא יחלל לא יצא מפני שאינו מחלל ומותר לו להקריב אפי' לא התחיל עדיין בעבודה, א"כ יש ללמוד דכהן שיצא מן המקדש בזמן עבודה אע"פ שלא התחיל בעבודה חייב ודוק: וא"כ אי לאו דהיינו דורשים תיבות לא יצא אלפניו ולאחריו כנ"ל הוה קשיא קושיתי הנ"ל, משא"כ לשיטת ר"ש בירושלמי דס"ל כה"ג אונן גומר עבודה שבידו, וביאר הרמב"ן דעתו שר"ש סובר שלא התירה התורה מדין האנינות אלא שישלים העבודה שהיתה בידו בשעת שמועה אפי' אם לא נדרוש תיבות לא יצא אלפניו ולאחריו אלא נדרוש כל המקרא שיזהיר שלא יצא מן המקדש אחד מתו בשעת העבודה, וטעם הכתוב למה לא יצא מן המקדש אחר מתו מפני שאינו מחלל עבודה כשגומר עבודה שבידו, יש ליישב קושיתי הנ"ל שהקשיתי דמה טעם הוא זה הא מבטלין ת"ת דרבים בשביל כבוד המת כ"ש שיש לנו לבטל עבודה דקילא מת"ת בשביל כבוד המת, די"ל דהא דיליף הש"ס במגילה דת"ת עדיף מעבודה היינו מעבודה שלא התחילו עדיין, אבל עבודה שכבר התחיל להקריב י"ל דחמירא מת"ת דהרי כשהתחיל בעבודה חמיר יותר מלא התחיל דהרי רציחה דוחה עבודה אם לא התחיל בעבודה ואם התחיל והוא על גגו של מזבח אין רציחה דוחה עבודה זו, וכיון שכן לשיטת ר"ש אין שום מדרש לכה"ג שלא ילוה את מתו שלא בשעת עבודה, ואפי' לשלא יצא עמהם אין שום לימוד דהרי ר"מ דאמר לא יצא עמהם אלא אחריהם יליף מדרשא דומן המקדש לא יצא ומקדושתו לא יצא, וכ"ז מהכרח שהוכרח לדרוש תיבות לא יצא אלפניו ולאחריו כנ"ל, משא"כ לר"ש דאין לו הכרח לדרוש תיבות לא יצא אלפניו ולאחריו כנ"ל אין לו שום לימוד לדרוש אפי' שלא יצא מקדושתו ודוק:

ואם כך דרכה של תורה יש לסתור הראיה שהביא הרמב"ן לסברתו דדרשא דסנהדרין אסמכתא בעלמא הוא, מהא דאמרו במשוח מלחמה וכולן אין נוהגין במשוח מלחמה, חוץ מה' דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם וכו' כמו שנתבאר בהוריות (דף י"ב:) ואם היה אזהרה שלא ילך אחר המטה כדי שלא יטמא היה משוח מלחמה מתחייב בו כיון שאינו מטמא לקרובים ככה"ג עכ"ל הרמב"ן, ולכל הנ"ל אין מכאן שום ראיה דהרי בהוריות דף הנ"ל מוקי האי ברייתא כר"ש, ולר"ש כבר בררתי דאף בכה"ג אין שום לימוד דאינו יוצא אחר המטה, ואפי' לשלא יצא עמהם אין לימוד כנ"ל, ומש"ה לא חשיב במשוח מלחמה דאינו יוצא אחר המטה, דלר"ש גם כה"ג יוצא אחר המטה כשאין עבודה בידו, ואע"ג דסיים שם בברייתא ומחזיר את הרוצח דברי ר"י, היינו שמזכיר תנא דברייתא פלוגתא דר' יהודה וחכמים במחזיר את הרוצח, לומר שנוסף על ה' דברים שמנה ר"ש יש עוד פלוגתא בין ר"י וחכמים אם מחזיר את הרוצח, תדע שכן שהרי תני חוץ מה' דברים וחשיב ששה, א"ו דה" דברים מנה ר"ש ותנא דברייתא מביא עוד פלוגתא בששי, וא"ל א"כ ה"ל לתנא דברייתא ג"כ להביא פלוגתת ר"י דמשוח מלחמה אינו יוצא אחר המטה וכדברי הרמב"ם, י"ל דתנא דברייתא סתם בהא כר"ש ודוק היטב:

וגם מה שהביא הרמב"ן לשון הירושלמי להסתייע ממנו דדרשא דסנהדרין אינו אלא אסמכתא וז"ל הרמב"ן ומצאתי סוגיא ירושלמית בגמ' סנהדרין אמר כ"ג מקריב אונן וכו' והרי זה ראיה למה שהזכרנו בענין זה עכ"ל הרמב"ן, וכתב על זה בעל ספר מגילת אסתר וז"ל, ומה שהביא ראיה מן הירושלמי וכו' נ"ל שאין מכאן ראיה כלל וכו' אמנם התנא נאמר עליו תנא הוא ופליג עכ"ל במ"א. ולבי אומר לי שהרב בעל מגילת אסתר לא הבין ראיית הרמב"ן, שהרמב"ן אינו מביא ראיה שהלכה כר"ש, אלא מביא ראיה דדרשא דסנהדרין שדרשו מן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא אינה אלא אסמכתא, דאי דרשא גמורה היא א"כ מאי מייתי ר' יוסי בר בון סייעתא ממתני' לר"ש דאמר שאין כה"ג מקריב אונן אלא דוקא כשהיתה עבודה בידו בשעת שמועתו וכשגומר אינו חוזר ומקריב דלא קרב זה אל זה, דר"מ ור"י פליגי שלא בשעת עבודה, ובטעם הדרשא דמן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא, אבל לענין אם כ"ג מקריב אונן י"ל שמודה ר"מ ג"כ שמקריב אונן אע"פ ששמע שמת לו מת ולא היתה עבודה בידו, א"ו דדרשא דסנהדרין רק אסמכתא בעלמא היא, ועיקר הטעם דר"י דס"ל דלא יצא מן המקדש ללוות את מתו, משוה דכיון דכל זמן שלא יצא מן המקדש רשאי להקריב אונן לפיכך לא הותר לו לצאת, ור"מ סובר דאינו רשאי אלא לגמור עבודה שבידו, וכשגומר אינו חוזר ומקריב ולכן הותר לו לצאת אחר מתו אם אין עבודה בידו, וכדברי ר"ש. זו היא ראיתו של הרמב"ן ז"ל. וגם מה שהקשה לגירסת הרמב"ן בירושלמי נ"ל דלק"מ, רק שצריך להוסיף תיבת לא וצ"ל ר' יעקב ב"ר דוסתאי מפסיק ביניהון ר"מ אומר אם היה בפנים לא היה יוצא היה בחוץ לא היה נכנס והוא ממש כמו שאמר בירושלמי הנ"ל לעיל בין ר"מ ור"י הכנסה ודוק: ור' יעקב ב"ר דוסתאי אינו מחדש כלום אלא דמפסיק ביניהון, ר"ל ששונה הנפקותא בלשון ר"מ אומר וכו' כלומר שר"מ ור"י פירשו בהדיא הנפקותא שביניהם, וזה הפירוש דמפסיק ביניהון שבכל התלמוד ירושלמי כמבואר למי שבקי בו. ולפ"ז שלש מחלוקות בדבר, דר"מ סובר כהן מקריב אונן אע"פ ששמע שמת לו מת כשלא היתה עבודה בידו, אמנם אם היה בחוץ לא היה נכנס, ור"י ס"ל שאפי' היה בחוץ היה נכנס, ור"ש ס"ל דאף היה בפנים אינו מקריב אונן אלא כשהיתה עבודה בידו בשעת שמועתו, וע"ז קאמר ר' יוסי בר בון דמתניתא מסייעא לר"ש, ר"ל דמשם מוכח שגם ר"מ חזר והודה לר"ש מדמתיר לכה"ג לצאת מן המקדש אחר מתו ש"מ דס"ל דאין כהן מקריב אונן אלא כששמע שמת לו מת ועבודה בידו, הוא דמותר לו לגמור, אבל אם גמר אינו חוזר ומקריב, וכמו שפירש הרמב"ן ז"ל כנ"ל. ואם לא תרצה להגיה תיבת לא, יש לפרש דר' יוסי ב"ב קאי אמאי דקאמר לעיל דבין ר"מ ור"י חדא וכו' בין ר"מ ור"י הכנסה, ולפ"ז ג' מחלוקות בדבר כנ"ל, וע"ז קאמר ר"י ב"ב מתניתא מסייעא לר"ש, ר"ל דממתני' מוכח דר"מ חזר והודה לדברי ר"ש וכמו שכתבתי ודוק: אמנם אין ראית הרמב"ן מוכרחת דדרשת גמרא דידן אסמכתא בעלמא היא, דדלמא לא ניחא לתלמודא דידן למימר דחזר בו ר"מ מסברתו, ולכך מפרש תלמודא דידן דפליגי בטעם הדרשא דומן המקדש לא יצא, ולעולם דרשא גמורה היא, כמו שהכרחתי דמאן דס"ל שהכהן מקריב אונן אע"פ ששמע שמת לו מת כשלא היתה עבודה בידו, ע"כ מוכרח לדרוש תיבות לא יצא אלפניו ולאחריו כמ"ש לעיל ודוק היטב: וגם ראיית בעל מגילת אסתר שאין דרשת הגמרא דסנהדרין אסמכתא אלא דרשא גמורה מדפריך הש"ס שפיר קאמר ר' יהודה, ואי הדרשא היא אסמכתא בעלמא לא שייך למימר ע"ז שפיר קאמר, לענ"ד היא ראיה חזקה:

וגם מה שהביא הרמב"ן ראיה וז"ל ועוד מצאתי בתוספתא במס' סנהדרין דאמרו לו לר' יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה עכ"ל. י"ל דאמרו לו היינו ר"ש דלדידיה מצי קאי כל הפסוק אשלא יצא הכהן מן המקדש בשעת עבודה כנ"ל, אבל לר"מ ור"י דס"ל כהן מקריב אונן אע"פ ששמע שמת לו מת שלא בשעה שהיתה עבודה בידו, ומוכרחים הם לדרוש מן המקרא דומן המקדש לא יצא שתי דרשות ולדרוש תיבות לא יצא אלפניו ולאחריו כנ"ל, וא"כ ע"כ מן המקדש לא יצא ללוות את מתו אפי' שלא בשעת עבודה ע"כ צריכין אנו לומר דפליגי ר"מ ור"י בטעם הדרשא דמן המקדש לא יצא וכדקאמר תלמודא דידן ודוק היטב, וה' יראנו מתורתו נפלאות: