מראה הפנים על תלמוד ירושלמי יומא ו:ו:ה

פרים הנשרפין וכו' מהו שיטמאו בגדים בלא הכשר ובלא טומאה וכו'. על טומאת עצמן קא מיבעיא ליה ובגדים ט"ס הוא וכמבואר בפנים אלא מהו שיטמאו אוכלין בלא הכשר ובלא טומאה צ"ל. והכי גרסינן נמי בתוספתא דמכלתין פ"ג פרים הנשרפין אעפ"י שאין מטמאין בגדים מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ ושעיר המשתלח אין מטמאין אוכלין ומשקין מפני שהוא חי ואין חי מטמא אוכלין ומשקין. ובתוספתא דפרה סוף פרק ששי גריס השורף פרה ופרים והמשלח את השעיר מטמאין בגדים פרה ופרים ושעיר עצמן אין מטמאין בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי ר"מ וחכמים אומרים פרה ופרים הנשרפין מטמאין אוכלין ומשקין ושעיר המשתלח אין מטמא אוכלין ומשקין. וכך הובאה הברייתא בזבחים פ' טבול יום דף קה. ונראה דחסרו דברי חכמים בתוספתא דמכלתין. והשתא בעי הכא ר"א לכ"ע דהא דתנינן פרים ושעירין הנשרפין מטמאין אוכלין ומשקין אם הן מטמאין בלא שום הכשר ובלא נגיעה בטומאה אחרת ומפני שסופן לטמא טומאה חמורה והרי הן כנבלת עוף טהור שאינה צריכה הכשר וכדתנן בריש פ"ק דטהרות או דלמא לא דמיין לנבלת עוף טהור ומשום שטומאה חמורה שלהן שסופן לטמא בגדים אינה אלא אחר שיצאו חוץ לעזרה להוציאן לשריפה חוץ לירושלים אבל נבלת עוף טהור טומאה חמורה שלה היא בכל מקום והכי מסיק לה ר' אלעזר דרומיא לקמן וכדי שלא להאריך אומר אני שהמתבונן בסוגיא דהכא ובהמסקנא ורואה ומתבונן בסוגיא דזבחים על הברייתא הנזכרת דפריך התם בשלמא לר"מ כדתנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע וכו' עד אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר. יראה עין בעין האיך צדקו הן דברי הרמב"ם בענין זה במה שביאר בשני מקומות אלו הא' בסוף פ"ה מהלכות פרה אדומה והב' בפ"ג מהל' שאר אבות הטומאות בהל' ב' וג'. שבסוף פ"ה מהל' פרה כתב הנוגע בפרים ובשעירים הנשרפין עצמן אפילו אחר שיצאו בין אדם בין כנים בין אוכלין בין משקין הכל טהור וכן אם נגעו בשעיר המשתלח עצמו וכו' וכתב שם הכ"מ ויש לתמוה על דברי רבינו שהם דלא כר"מ ודלא כחכמים וכו' ולבסוף הניח בצ"ע ע"ש וזה פשוט הוא דלק"מ דדבריו שבכאן הן בטומאת עצמן ובלא הכשר ובלא נגיעה בטומאה אחרת וסמך עצמו על מה שביאר בהל' אבות הטומאות שם שכתב אין נבלת עוף הטהור צריכה מחשבה וכו' חשב עליה לאכילה ה"ז מטמאה טומאת אוכלין והרי היא כאוכל ראשון לטומאה אעפ"י שלא נגע בה טומאה אחרת ואינה צריכה הכשר פרה אדומה ושעירין הנשרפין (וחסר כאן בדפוס ופרים) אינו כן אע"פ שהן מטמאין המתעסק בהן אם חשב עליהן לאכילה צריכין שתגע בהן טומאה ואח"כ יטמאו טומאת אוכלין. הרי שאם חישב עליהן לאכילה ונגע בהן טומאה אחרת והיינו ע"י שהוכשרו מעצמן לקבל טומאה כדקי"ל בקדשים שחיבת הקודש מכשרתן וזה כבר ביאר במקומו מטמאין הן אוכלין ומשקין והיינו כחכמים דהתוספתא וכמו שהובאה התם דבכה"ג דוקא הוא דאמרו מטמאין אוכלין ומשקין ושעיר המשתלח שהוא חי לעולם אינו מטמא. ומ"ש בהל' פרה שם וכן אם נגעו בשעיר המשתלח וכו' לא דמדמה להו בכל מילי אלא דר"ל דלענין זה שוין שאין מטמאין אלא להמתעסקין בהן בלבד וזה כדינו וזה כדינו אם נגעו בטומאה אחרת דזה ידוע ומבואר בכמה מקומות שאין החי מטמא אוכלין ומשקין לעולם. ובהיות כן מבואר דין זה שכתב בסוף פ"ה מהל' פרה. ובמה שכתב בפ"ג מאבות הטומאות לחלק בין נבלת עוף הטהור לבין פרה ופרים ושעירים הנשרפין וכתב שם הראב"ד עליו בחיי ראשי כאשר עיינתי את הדברים במקומן בזבחים פ' טבול יום לא מצאתי אותם כדבריו וכו' וע"ש שפירש ב' פירושים בהסוגיא דהתם ולבסוף כתב מיהו בהאי סוגיא והאי פירושא ליכא פלוגתא בין פרה ופרים לבין נבלת עוף טהור. והכ"מ כתב שם וליישב דעת רבינו י"ל וכו' ע"ש ולא נתבאר לנו מאין הוציא זה רבינו לחלק כן וה"ז קושית הראב"ד גופה. אמנם בא וראה כמה גדול כוחו של הרמב"ם שטרח ויגע עצמו לחפש בכל המחבואות ומכאן הוא דלמד כן וכדמסיק ר' אלעזר דרומיא לחלה בין נבלת עוף טהור לבין פרה ופרים בענין זה וכמבואר. ולפ"ז פשוט הוא ג"כ שפי' מסקנת הסוגיא דזבחים ממש כעין מסקנת הסוגיא דהכא דהא דקאמר כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר אפרה ופרים קאי וכלומר לעולם רבנן אית להו דתנא דבי ר' ישמעאל ומה דס"ל דפרה ופרים מטמאין אוכלין ומשקין היינו דוקא אם הוכשרו בטומאה אחרת שנגעו בה וזהו דקאמר שצריכין הכשר טומאה ממקום אחר ודלא כפרש"י שם דאתנא דבי ר"י קאי וא"כ ממילא מתורץ הוא הא דפריך אי אית ליה דתנא דבי ר' ישמעאל אפי' שעיר המשתלח נמי דלכאורה מאי פריך הא בהדיא קאמרי חכמים אינו מטמא שהוא חי וכו' אלא דודאי הכי פריך מדחזינן דמטמא בגדים אפילו כשהוא חי וכרבנן דמתני' דהכא דמשעה שיצא חוץ לחומת ירושלים מטמא וא"כ ליטמא נמי טומאת אוכלין אף כשהוא חי וכן צ"ל גם לפירש"י אלא דלפירושו של הרמב"ם ניחא טפי דקס"ד דפרים ופרה נמי מטמאין טומאת אוכלין בלא שום הכשר טומאה ופריך שפיר לרבנן אי אית להו דתנא דבי ר"י א"כ מאי שנא שעיר המשתלח מפרים ופרה דכל שהוא מטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר טומאה אחרת ומשני צריכין פרים ופרה הכשר טומאה ממקום אחר לענין לטמא טומאת אוכלין וא"כ שאני שעיר המשתלח דחי הוא ולא שייכא גביה לא הכשר ולא נגיעה בטומאה אחרת ונבלת עוף הטהור נמי דאמרן דלעולם מטמאה אוכלין ומשקין אם חישב עליהן לאכילה ואעפ"י שלא נגע בהן טומאה אחרת היינו טעמא דסופה לטמא טומאה חמורה בכל מקום שהוא ובבית הבליעה מה שאין כן בפרה ופרים שטומאתן החמורה היא מחמת מקום המיוחד לכך וזה המתעסק בהן במקום שריפתן ואמת ונכון הוא וכדמסיק הכא בהדיא כן: