מראה הפנים על תלמוד ירושלמי יומא ב:א:ט

חילפי שאל קומץ שנתנו ע"ג מערכת לילה וכו'. בבבלי פ"ג דף כט קאמר בפשיטות לא זו בלבד אמרו אלא אף מליקת העוף וקמיצת מנחה בלילה תשרף וכשנותנו ע"ג מערכת לילה ודאי אין שום תקנה אלא דהתם לא גריס שנתנו על מערכת לילה הלכך פריק קומץ ונהדרה ונהדר ונקמצה ביממא הוא תני לה והוא אמר לה כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ועיין בתוס' שם. ומהא דקאמר הכא מתני' ומצוה וכו' מסייעא לדברי הר"י בתוס' ד"ה אלא אפי' עולת העוף וכו' דהא דאמרינן שלא יהא דבר קודם לתמיד היינו למצוה וע"ש:

ציץ מהו שירצה על טומאת ידים. משום דבפ' כיצד צולין תנינן אין הציץ מרצה על טומאת הגוף מיבעיא ליה הכא אם מרצה על טומאת ידים. ומיהו בלאו הכי הרי לא משכחת לה אלא בטומאה דרבנן כדפרישית בפנים דאי בטומאה דאורייתא נגע הרי נטמא כל גופו ובטומאה דרבנן לא שייך רצוי ציץ:

ידים מהו שיפסלו משום יוצא וכו'. כה"ג מיבעיא ליה בבבלי זבחים דף כ' ופשיט ליה מהאי ברייתא קידש ידיו ורגליו ונטמאו וכו' כדמייתי הכא וקאמר עלה יצאו ידיו לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן יצא כל גופו מאי וכו' ולא איפשיטא ומשמע התם דעיקר הבעיא אי חיישינן להיסח הדעת ובהא הוא דלא איפשיטא אבל אם לא הסיח דעתו לא פסלינן בדיעבד. ולפיכך פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' ביאת המקדש בהל' ד' יצא מן המקדש וחזר ועבד ולא קידש אם לא הסיח דעתו עבודתו כשירה וכ"כ שם עוד כה"ג וע"ש והכ"מ נתן שם הטעם משום דבעיא דלא איפשיטא היא ומספיקא לא פסלינן עבודה. וא"צ לזה אלא דהבעיא היא אם חיישינן להיסח הדעת בסתמא אבל אם ידוע לו שלא הסיח דעתו עבודתו כשרה אלא דלכתחלה אומרים לו שיחזור ויקדש. וכתב עוד הכ"מ שם ודע דבגמרא בעינן למיפשטה מדתניא וכו' וקשיא לי נפשטה לאידך גיסא דדוקא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתו הא יצא גופו לא דאל"כ נשמעינן יצא כל גופו וכ"ש ליצאו ידיו. וי"ל דאי הוה תני יצא כל גופו ה"א דוקא יצא כל גופו ולא ידיו אבל אם הוציא ידיו אפי' בלחודייהו נמי עכ"ל. וגם לדוחק הגדול הזה אין אנו צריכין אלא דלא מצי למיפשט נמי לאידך גיסא דמצי למדחי ולומר ידיו פשיטא ליה דהן בקדושתן ויצא כל גופו ספוקי מספקא ליה נמי להתנא גופיה וכה"ג תמצא בהרבה מקומות בהש"ס דקאמר על התנא ודילמא הא פשיטא ליה ואידך ספוקי מספקא ליה ולא תני לכשיודע דהתם לא דחי לה כדדחי הכא דילמא האי ברייתא כמ"ד אין הלינה פוסלת בידים ומדלינה לא פסלה יוצא נמי לא פסיל כי קא מיבעיא לן למ"ד לינה פוסלת בידים וטעמא דעיקר הבעיא התם למ"ד לינה לא פסלה כדקאמר את"ל לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסח דעתיה או דלמא כיון דבידו לחזור לא מסח ומשמע דלמ"ד לינה פסלה לא מיבעיא ליה כלל דהשתא לינה דלא פריש פסלה יציאה דפריש לכ"ש דפסלה. והשתא לכאורה איכא למידק דא"כ למאי דקי"ל דלינה פוסלת בידים וכדפסק נמי הרמב"ם שם דהלכה כרבי מחברו תו ליכא לספוקי ביציאה ופסלה אפילו בדיעבד בדיעבד. אבל הא ליתא דאיכא למימר דכל זה בסתמא דאיכא למיחש להיסח הדעת אבל אם ידעינן דלא הסיח דעתו לא פסלינן בדיעבד וזהו סייעתא למאי דאמרן דמשום הכי פסק הרמב"ם בדיעבד דכשירה עבודתו שהרי ידוע לו שלא הסיח דעתו והבעיא דלא אפשיטא בסתמא היא. ומאי דמייתי הכא עוד בענין קידוש ובפלוגתא דר' יוחנן ור' חייא בר יוסף מבואר הוא בפנים וכעין דשקיל וטרי בזבחים שם לקמן ואין להאריך: