מראה הפנים על תלמוד ירושלמי סוכה ג:יא:ד

אמר לון ר' יוסי לא מן הדא אלא מן הדא דאמר ר' אילא ותני תמן וכו'. בבבלי דף מ"ב ע"ב מייתי להא תניא ר"א בר' צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים וכו' ומשמע התם דמתוך שהמצוה חביבה עליהן לא טריד בהו אלא דהתם לא קאמר אלא לענין דמותר להתפלל ולולבו בידו אבל לטעמיה דר' יוסי קאמר נמי התם לקמן משום דטרוד במצוה הוא הלכך פטור הוא כששכח והיציאו לר"ה. וגריס התם אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב הא מדאגבהי' נפק ביה אמר אביי בשהפכו וכו' וכתבו התוס' מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות אינן צריכות כוונה וכו' וכרבא בפרק ג' דר"ה דף כ"ח והנה בהאי עניינא פלוגתא דרברבתא היא כמבואר בדברי המפרשים דהרי"ף ז"ל בפ"ג דר"ה לא הביא אלא דברי ר"ז דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי אלמא דמצות צריכות כוונה ס"ל וכן פסק הרמב"ם בהל' שופר ומה שפסק הוא ז"ל כפתו ואכל מצה יצא תהו כרבא דאמר עלה זאת אומרת התוקע לשיר יצא כבר ישב זה הר"ן ז"ל שם דלא תיקשי דידיה אדידיה דגבי מצה טעמא שכן נהנה וכן בריש פ"ב מהלכות ק"ש דפסק שצריך כוונה לכל הפחות בפסוק ראשון וכן בקורא בתורה כדרכו והגיע עת ק"ש לא יצא עד שיכוין לבו בפסוק ראשון כדכתב שם אלמא דס"ל מצות צריכות כוונה ול"צ לאוקמי מתני' דריש פ"ב דברכות דבקורא להגיה לחוד הוא דמיירי ואין לחלק כמו שכתב הרר"י בריש פ' היה קורא בשם י"א דבאמירה צריך כוונה ובמעשה א"צ כוונה דאם כן תיקשי ליה שופר דשמיעה כמעשה דמיא ולדברי הר"ן ניחא הא דהתם מיהו הא דהכא הוה קשיא דפסק בפ"ב מהל' שגגות כהאי דאביי דמשמע דאין צריך כוונה מדאיצטריך להאי אוקמתא וכדברי התוס' והיה נראה כדברי הרר"י דלעיל ושמיעה דשופר לאו כמעשה חשיבה ליה והכי מסתברא דלא אמרינן אלא שומע כעונה דמי גבי מצות דתליין באמירה אבל לא שמעינן דהשמיעה כמעשה דמיא ובמקום אחר הארכתי יותר בזה:

זאת אומרת שאסור בהנייה. דמכיון דהוקצה למצותו אסור ליהנות ממנו וכדאמרינן גבי הדס דהוקצה למצוה ואסור להריח בו וכן כל כיוצא בזה:

הדרן עלך פרק לולב הגזול