מראה הפנים על תלמוד ירושלמי סוטה ז:ו:ג

והא תנינן כו' תדע לך כו'. לפי מה שפירשתי בפנים אזלא סוגיא דשמעתתא דהכא כמסקנת הבבלי דשתי הטעמים אמת הן לדינא דבענין א' מדלג בתורה בכדי שלא יפסיק המתורגמן ואם יש שהות בכדי שיפסיק אין מדלגין לעולם והארכתי בזה קצת אף שהוא דבר פשוט מפני שראיתי לבעל קרבן העדה ביומא שם שחילק אותם לב' טעמים והשווה ר' יוסי לחולק על הטעם מפני כבוד הציבור ומזה יצא לו לתרץ דיבורו שם במה שהקשה הרב מ"א ז"ל בסימן קמ"ז וע"ש דכתב עליו שדחק עצמו בדבריו ולפיכך כ' שם לפרש על הא דפריך והא תנינן וקורא כו' וז"ל והא תנינן שהכה"ג קורא אחרי מות ואך בעשור שבחומש הפקודים אע"ג שהן רחוקין זה מזה וקשיא להני תרי טעמי דבסמוך ומשני שנייא היא כו' והכא קורא ע"פ אלא ודאי כיון דשייכי אהדדי התירו לו לקרות ע"פ ה"ה נמי לענין דילוג התירו מפני שהוא סידורו של יום עכ"ל והרואה יראה היאך דילג ממקום למקום ואפי' בדבר פשוט וקרוב כזה נעשו לו קרובים רחוקים ורחוקים קרובים ואם בחומש הפקודים טעה אחרי מות ואך בעשור קרובין הן ולא רחוקין ואם הטעות באך בעשור הוא אחרי מות וחומש הפקודים בדילוג מאי עבידתייהו הרי בעשור שבחומש הפקודים ע"פ קרא ומענין לענין יצא לפי דעתו לפרש לקמן דקאמר כד היא חדא אורייא וכד אינון כ' לומר על ענין א' וב' ענינים וענין אחר הוא שלא עלה על דעת מפרש אמתי מעולם וכן בהא דר"י מוכח הכא בהדיא דסבר נמי לטעמא דמפני כבוד הציבור שלא כהבנת דעתו שם דהרי צוה לגלול אחורי הפרכת מקודם אלא דמה שצוה לשנות כשיש ב' ס"ת הוא מטעם שכתבתי בפנים וצדקו דברי המ"א ז"ל וכן מבואר בפי"א ממס' סופרים דר"י סבר נמי להאי טעמא ע"ש: