מראה הפנים על תלמוד ירושלמי סוטה ו:ד:ד

בסתירה אחרת היא מתני' כו'. והרמב"ם ז"ל בפ"א מה"ס לא ביאר דעתו בזה אם העד אחד צריך להעיד בפירוש שנטמאת באותה סתירה כמ"ש בשם רש"י ז"ל. וזה פשוט דאם אמר בפירוש נטמאת לאחר סתירה דודאי לא מהימן דהא עיקר טעמא דעד א' מהימן משום דיש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ע"פ ב' עדים אלא דיש להסתפק באומר סתם נטמאה עם זה שקינא לה' אם אנו אומדין דעתו דבאותה סתירה שהעידו שנים בפנינו היתה כונתו וכגון דאחר קבלת עדותו ליתיה קמן למשאליה ויש לי ללמוד זה ממ"ש הרמב"ם ז"ל שם הלי"ד וז"ל האשה שקינא לה בעלה ונסתרה אחר הקנוי עמו בעדים והרי היא עומדת לשתות ובא עד אחד והעיד עליה שנבעלה בפניו עם זה שקינא לה עמו הרי זו אסורה על בעלה לעולם ואינה שותה ויוצאת בלא כתובה ואפילו היה עד טומאה זה אחד מעידי הסתירה שנאמר ועד אין בה והרי כאן עד עכ"ל וכתב הכ"מ על זה ואיני יודע מה מלמדינו רבינו בזה דמהיכא תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעדי הסתירה עכ"ל והב"ת באה"ע סימן קע"ח תירץ דסד"א דכיון דראה הסתירה קאמר בדדמי דודאי נטמאה אע"ג דלא חזי אלא פריצות כגוונא דמצינו דחששו חכמים בעדים שראו ראובן נטבע במים ואח"כ העלו א' מן המים מת דאין נאמנין לומר שהוא ראובן דמאחר שראו הטביעה חיישינן דקאמרי בדדמי וקמ"ל הכא דאפ"ה נאמן ולא חיישינן דקאמר בדדמי. ולפענ"ד נראה דבא רבינו ללמדינו בזה דאפי' לא העיד זה העד על הטומאה באותו פעם שהעיד על הסתירה אלא דאח"כ בא והעיד שנבעלה וכן נראה מלשונו ז"ל שכ' והרי היא עומדת לשתות והיינו אחר שנתקבל עדות הסתירה. ובא עד א' כו' ואפי' היה עד טומאה כו' ולומר שהעיד סתם שנבעלה בפניו כדכתב ברישא דסד"א אם איתא דכונתו על אותה סתירה למה לא העיד על הטומאה במעמד הראשון כשהעיד עם האחר על הסתירה אלא דכונתו על סתירה אחרת היא ולא מהימן דהרי אין ב' עדים על סתירה זו קמ"ל דאפ"ה מהימן ולא חיישינן לזה בדקאמר סתמא אפי' הוא אחד מעידי הסתירה:

מודה הוא הכא שתתקיים העדות בשאר. התוס' בסוף פרקין הביאו למסקנא דהבא והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל עדות לא כ' מזה כלום:

הדרן עלך מי שקינא