מראה הפנים על תלמוד ירושלמי סוטה א:ב:ה

מיליהון דרבנן פליגין. וס"ל דהא דמחלקינן בספק טומאה ברה"י בין שיש בו דעת לשאול לאין בו לאו מסוטה ילפי' לה אלא כדרב גידל אמר רב בבבלי מכילתין דף כ"ט דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל בשר אלא ש"מ כאן שיש בו דעת לשאול כאן שאין בו דעת לשאול ואע"ג דעביד התם צריכותא דאיצטריך דרב גידל ואיצטריך למילף מסוטה דאי מסוטה הוי אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע ואי מדרב גידל ה"א בין ברה"י בין ברה"ר להכי איצטריך למיגמר מסוטה רבנן דהכא סבירא להו כהאי דאמר לקמן דספק רה"ר טהור מפני שמצינו ציבור עושין פסח בטומאה ולא איצטריך למילף מסוטה ואינן חלוקין על בן זומא אלא על תחילת דבריו אבל לא על סוף דבריו מפני מה ספק רה"ר טהור כו' דהוא סיום דברי ב"ז כדאיתא שם והיינו דמפסיק הכא במיליהון דרבנן בין תחילת דברי בן זומא לסוף דבריו א"נ דסבירא להו כרשב"ג דסיים שם בתוספתא רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור מפני שאפשר לשאול ליחיד ואי אפשר לשאול לרבים ועיין בדיבור דלקמן:

קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה. כלומר דמשום הכי נמי אין מקנין לה כדאמר לקמן ריש פ"ב דסוטה קטנה אין אתה יכול לומר דאין לה רצון וא"כ להני רבנן הא כל שיש בו דעת לשאול ספיקו טמא ברה"י אי ס"ד דס"ל כטעמא דבן זומא דיליף טומאה מסוטה הא לא דמיא הך כללא לסוטה דהרי אשכחן בקטנה אפי' יש בה דעת לשאול ספיקה טהור ואע"ג דלא שייך ספק בקטנה דאפי' ודאי זינתה אינה נאסרה די"ל דה"ק דהא סתם קטן כאין בו דעת לשאול מחשבינן ליה כדפרישית בדיבור דלקמן ממתני' דמס' טהרות אא"כ אנו יודעין דיש בו דעת לשאול ששואלין אותו אם נגעת בטומאה או לא ויודע להשיב כמה שהבאתי לקמן בשם הרמב"ם ז"ל ומדחזינן להני רבנן דקאמרי סתמא אין לה רצון דמשמע אפי' הגדולה כ"כ שיודעת להבחין אם שואלין אותה אפ"ה אין לה רצון להאסר א"כ ע"כ לומר דהנהו רבנן פליגי על בן זומא בהא ולא ילפי כלל טומאה מסוטה אלא דילפי לחלק ברה"י בין יש בו דעת לשאול או לא מדרב גידל וספק טומאה ברשות הרבים דטהור כבן זומא לקמן ועיין לקמן ריש פ"ב מ"ש עוד מזה:

ברם הכא יש בו דעת לשאול וספיקו טהור. ואע"ג דתנן בפ"ג דטהרות חרש שוטה וקטן שנמצאו במבוי שיש בו טומאה הרי אלו בחזקת טהרה וכדמפרש התם טעמא מפני שאי בהם דעת לשאול והכא מחשבינן לקטנה כיש בה דעת לשאול התם בקטן שלא הגדיל עדיין עד שיהא בו דעת לשאול דיש הרבה חילוקים בדין קטן שאין בו דעת לשאול כדכתב הרמב"ם ז"ל פרק ט"ז מהל' אבות הטומאות הל"י וארבעה ספיקות אמרו חכמים בתינוק תינוק שאינו יכול להלך כו' הגדיל עד שיהא בו דעת לשאול ספיקו טמא ברה"י והוא מהתוספתא וכן מבואר בס"פ לולב הגזול:

מפני מה אמרו ספק רה"ר טהור שכן מצינו כו'. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם בראש הפרק ואיכא למידק הא לבן זומא מסוטה ילפינן וא"כ כי סוטה שהיא ברה"י במקום סתירה וממילא ידעינן דספק ברה"ר טהור וכבר העיר התוי"ט בזה בפ' ד' דטהרות משנה י"א וכתב שם לתרץ בסגנון התוס' המכילתין דף כ"ח דשם הביאו התוספתא והירושלמי הזה ושם הקשו ממה דאמרי' ספק ברה"ר טהור הלכתא גמירי לה מסוטה ותיפוק ליה דהעמד דבר על חזקתו ותירצו דמשום העמד דבר על חזקתו לא מצינו לטהר ברה"ר דה"א דסתירה דנקט קרא לא דיבר הכתוב אלא בהווה והה"ד לכל ספק טומאה ובכל מקום שנולדה דמסברא אין לטהר זו יותר מזו וסד"א דגזירת המלך כך הוא בכל ספק טומאה והילכך איצטריך הילכתא מסוטה להעמיד ספק טומאה ברה"ר בחזקתה דלא מחתינן לה טומאה מספק ע"כ והשתא איכא לפרושי ג"כ בזה הדרך דאע"ג דבסוטה ונסתרה כתיב ה"א דלאו דוקא הילכך לטהר ספק טומאה ברה"ר צריכין אנו למילף ממקום אחר עכ"ל התוי"ט ועדיין יש לפקפק בדבר דהלא זה כבר שמענו מהלכתא גמירי לה דמעמידין ספק טומאה ברה"ר בחזקתה ראיתי למהרי"ט בחידושי כתובות שלו שהוסיף בזה דה"פ בגמרא הלכתא מסוטה גמירי לה. כלומר דספק טומאה לטמא גמירי לה מסוטה אבל אכתי לא ידעינן לחלק בין רה"י לרה"ר אלא דהואיל ומצינו חילוק בין יחיד לרבים בטומאה דציבור עושין בטומאה כן נמי לענין ספק טומאה והא דקאמר בחולין ד"ט ובע"ז הילכתא כו' מה סוטה ברה"י כו' היינו אחר שמצינו החילוק בין יחיד לרבים ואין כאן מקום להאריך וע"ש: