מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבועות ו:ד:ג

כיני מתניתא כפר במקצת קרקעות פטור וכו'. כמו שכתבתי בפנים דטעות דמוכח הוא. וביאור הדברים כמו שבארתי בפנים אלא שצריך תוספת ביאור בענין הכוונה והדין. ונראה דזהו כוונת התוס' בהקושיא ובהתירוץ כמ"ש שם ד"ה הודה במקצת קרקעות פטור. איצטריך דלא תימא טעמא דפטור ברישא משום דהוי כטענו חטים והודה לו בשעורים. ולכאורה דבריהם צריכין ביאור דהא טענו כלים וקרקעות קתני ומהרש"ל ז"ל כתב בזה פי' דלא תימא דס"ל דאפי' טוענו בשני מינים והודה באחת הוי כמו טענו חטים והודה בשעורים דפטור עכ"ל ומלבד שזה נראה דוחק לפרש כן והעיקר חסר בדבריהם אלא דאכתי קשה דסיפא לא איצטריך דאי משום הכי הא נמי מרישא גופה שמעינן לה דאי ס"ד דטעמא לאו משום דקרקע לאו בת שבועה אלא דה"א משום דתנא דמתני' ס"ל טענו שני מינין והודה לו באחד מהן פטור למה ליה למיתני הודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכו' באריכות לשון כל כך לא ליתני אלא טענו כלים וקרקעות והודה לו באחת מהן פטור אלא ודאי דקמ"ל דלא הודאת קרקע ולא כפירת קרקע מביאו לידי שבועה וסיפא למה לי ותו איכא למידק לפי דבריו כדלקמן. והנלע"ד בכוונת דבריהם כך הוא. ולפי הס"ד במה דאיכא למיטעי בפירושא דרישא אי לא הוי תני סיפא דינא שמעינן מדבריהם. וזהו הדין המוזכר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מטוען הל' י"ב כור חטין יש לי בידך אמר לו הן וכור שעורין א"ל אין לך בידי שעורין ה"ז פטור ואין זה מודה במקצת עד שיאמר לו בבת אחת חטין ושעורין יש לי בידך. והביא זה הטור והש"ע סי' פ"ח סעיף י"ו. והשתא נמי פי' דברי התוס' בענין זה הוא דאי לא הוי תני סיפא ה"א למיטעי בטעמא ובפירושא דרישא דלאו בטוענו שניהם בבת אחת מיירי אלא ה"ק טענו כלים וקרקעות שטענו לשניהם ובזה אחר זה ולאחר שטענו בכלים הודה בהן וחזר וטענו קרקעות וכפר בהן וכן איפכת והוי אמינא דטעמא דפטור משום דהוי כטענו בחטים והודה לו בשעורים ור"ל דאף דטענו לשתיהן מ"מ לא הוי אלא כטענו חטים וכו' משום דלא טענו כאחת והא קמ"ל תנא דמתני' דהא דאמרי' בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן דחייב וכדתנינין בברייתא דשור ושה דוקא בטענו כאחת הוא. ולאפוקי מדעת הי"א שהביא הטור דבהא נמי רואין אם הנתבע מיהר להודות ע"ש. והדין הוא אמת אלא בפירושא ובטעמא דקרקעות הוי אמינא למיטעי להכי איצטריך סיפא דמתני' לאשמעינן אפי' היכא דאיכא הודאה וכפירה במקצת בקרקעות גופייהו פטור מטעמא דאין נשבעין עליהן ואין כפירה והודאה שלהן מביאו לידי שבועה דאורייתא. ודע דדין זה בטענו לשניהן בזה אחר זה דלא מיקרי מודה במקצת הוא מדברי הר"י מיג"ש ז"ל בחידושיו וכתב שם וז"ל והיכא דאמר אינש לחבריה חטים יש לי בידך וא"ל הנתבע הן ולאח"כ א"ל ושעורין נמי יש לי בידך וא"ל הנתבע אין לך בידי שעורין מסתברא לן דבכה"ג לא הוי הודאה במקצת הטענה חדא דהא מילתא דתליא בסברא הוא דכיון דלא טענו חטים ושעורין כאחד קודם שיודה לו בחטים נמצאת הודאת החטים בכל הטענה הוי ומשעה שהודה נתחייב בה והויא לה הטענה של שעורים אח"כ טענה בפני עצמה ואינה מתחברת עם הראשונה ועוד דהא טעמא דמודה במקצת הוי משום דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח והא לא משכחת לה אלא בטענו חטין ושעורין ואודי בחד מינייהו דהוי ליה בשעת ההודאה מודה במקצת וכופר במקצת אבל היכא דאודי ליה מקמיה דליתבעיה בההוא מידי דכפר ביה מי איכא למימר דהודאתו משום דאין אדם מעיז פניו הוא והא אכתי לא תבע ליה בההוא דכפר ביה עכ"ל בזה. ומתוך דבריו ז"ל למדתי על תירוץ אחד במה שיש לדקדק לפי דברי התוס' ומה גם לפי' מהרש"ל הנזכר דאי לא הוי תני סיפא ה"א דטעמא הוי משום דס"ל טענו ב' מינין והודה לו בא' מהן פטור א"כ מאי אריא קרקעות דתני להו לישמעינן האי דינא בחטין ושעורין כי היכי דתני לעיל במתני' אמנם לפי דרכינו בפי' דברי התוס' ולסברת הר"י הלוי ז"ל ניחא גם להא דה"א דמתני' טובא קמ"ל ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא היכא דהכפירה בקרקעות הוה דלאו ככפירה במקצת ומודה במקצת דיינינן ליה ומטעמא דאמרן דלא טענו כאחת. דהא פשיטא הוא משום דבלאו הכי לא שייכא טעמא דמודה במקצת וכפירה במקצת גבי קרקע דהא טעמא הוי משום דאין אדם מעיז ומודה במקצת ואישתמוטי מישתמיט וכופר במקצת ובקרקע לא שייכא משתמט כדכתבו התוס' בפ"ק דמציעא דף ה' ע"א ד"ה למ"ד הילך פטור וכו' דמשום האי סברא יש לומר דלעולם כופר מקצת בקרקע פטור דאין אדם מעיז טפי שייכא מכיון דאישתמיט לא שייכא כל כך ע"ש. אלא אפי' ההודאה בתחילה היה בקרקע והכפירה בכלים הוא דהויא דשייכא אישתמט אפ"ה פטור משום דלא מיקרי במקצת הואיל וטענתו עליהן בזה אחר זה הוה כדאמרן ומש"ה איצטריך סיפא דמתני' לאשמעינן דטעמא משום דאין נשבעין על כפירת והודאת קרקעות הוא דהויא זהו הנלע"ד בזה. ומיתפרשא הא דהכא שפיר כמבואר: