מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת ד:א:א
Mareh HaPanim on Yerushalmi Shabbos 4:1:1 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shabbat 4:1:1) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת · free full Hebrew text
Open in the reader →במה טומנין. כבר זכרתי מדיני הטמנה לעיל בסוף פ' במה מדליקין וכפי דעת הגאונים ז"ל וזה ג"כ דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכפי אשר ביאר דבריו בפי' המשנה ובחבורו בפ"ד בהל' ב' וג' וזהו כפי גירסתם בבבלי שלהי פ' הנזכר דף ל"ד אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפי' מבעוד יום גזירה שמא ירתיח א"ל אביי אי הכי בין השמשות נמי נגזור א"ל סתם קדירות בין השמשות רותחות הן אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזירה שמא יטמין ברמץ ואתי לאחתויי בגחלים ופי' גי' זו וטעמה הוא כפי אשר בארתי כאן בפנים והן הן דברי הרמב"ם וכתב הה"מ שם שזהו בעצמו גי' הגאונים הראשונים ז"ל ושכ"כ הרי"ף בתשובה בביאור כדברי הגאונים וכבר השיבו עליו כל האחרונים ז"ל שאין זה דבר מתקבל שמבעוד יום אסור ובין השמשות מותר וכו' עכ"ל והאחרונים שהזכיר הם הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל שקיימו כפי גי' רש"י ז"ל ברבא קמייתא בדבר שאינו מוסיף משחשכה וברבא בתרייתא בדבר המוסיף מבע"י כפי הגי' בגמרא אשר לפנינו לדעת רש"י ז"ל. והנה סוגית הש"ס דהכא מסייעא בביאור נגלה לגי' הגאונים והרי"ף והרמב"ם ז"ל דהא בהדיא אמרו לפי שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלין וכו' ומחזירין והם מוסיפין רתיחה ומבואר הוא שאין לנו לפרש בשום פנים בענין אחר אלא דוקא כדברי הרי"ף והרמב"ם ולפי גי' שלהם וגי' הגאונים בש"ס דילן ועולין בקנה א' וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות לסייע מהאי דהכא לגירסתם התם ולפירושם והביא דברי הרי"ף בתשובה שהשיב להשואל זה שנמצא בשאר ספרים אין טומנין בדבר שאינו מוסיף משחשכה גזרה שמא ירתיח אל תסמוך עליו שהוא שבוש גדול לפי שדבר שאינו מוסיף אינו מרתיח וא"כ איך נגזור עליו עכ"ד והב"י אף שראה כל אלה עם כל זה קבע בש"ע סי' רנ"ז כדברי האחרונים ולפי גי' רש"י ומה נאמר להר"ב שהפריז על המדה ביותר מדרכו שבכל המקומות לא ראה כ"א דברי הרמב"ם בפי' המשנה וכדרך פירושו ולא כדרך חבורו. ובסדר זרעים לפי דברי הר"ש אשר ראה וכאן כתב ורמב"ם פירש בסתם קדירות בין השמשות רותחות הן פי' שאין הדעת סובלתו מפני שבוש הנוסחאות וגירסאות מהופכות שמצא בגמרות שלפניו. והרבה יש להפליא עליו אם לא ראה יותר לא היה לו לכתוב בלשון הזה ואם ראה וכו' גירסת הגאונים ופי' הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והש"ס דהכא מסייעא להו משובשות הן מפני הקושיא הקלה אשר שמע או אשר מצא. ונניח זה כי אין זה דרך חבורי. ונדבר בדרך פלפול עם דברי הרשב"א ז"ל שכתב על גי' הגאונים הרי"ף והרמב"ם ופירושם וז"ל וזה קשה הרבה חדא דהאיך אפשר דמבעוד יום אסור להטמין בדבר המוסיף ובין השמשות מותר וכו' והנה קושיא זו מתורצת היא כבר מדברי הגאונים ופירושם בעצמם לפי שאם טומן מבעוד יום עדיין הקדירה ברתיחות היא ושמא יתרבה הרתיחות מחמת שהוא טומנה בדבר המוסיף וכשיראה זה בשבת נוטל הקדירה שלא יתקלקל התבשיל ואח"כ מחזירה שלא תצטנן ונמצא מוספת רתיחה בשבת וכדקאמר הכי בהדיא בגמרא אבל אם הניח הקדרה ע"ג האש כל היום כבר נחה מרתיחתה ונגמר הבישול לפיכך מותר להטמינה בין השמשות ואף בדבר שהוא מוסיף דליכא האי חששא שמא ירתיח. ומה שהקשה עוד דלפי פי' הרי"ף והרמב"ם דמפרשי סתם קדרות בין השמשות רותחות הן היינו שכבר נחו מרתיחתן והא אנן רותחות הן קאמרינן. זהו אחד מדקדוקי עניות. ועוד שהרי הרמב"ם לא פירש רותחות על החמימות בלבד אלא שדקדק וכתב כבר רתחו ונחו מבעבוען ורותחות מלשון שלא ירתיח בפ' איזהו נשך דף ס" כמו שהביא זה הרמב"ן שם לפרש לפי דעת הגאונים שמא ירתיח דהכא כעין האי דאמר התם ובמשורה שלא ירתיח. כלומר שלא יעלה הקצף על היין אשקומא בלע"ז וה"נ כך הוא שמחמת שמתיירא הוא כשרואה שעולה הקצף על התבשיל מחמת תוספת החום שמא יתקלקל נוטל הכיסוי לגלותה עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה וכו' וא"כ רותחות דבין השמשות נמי הכי מיתפרשא שכבר כלה בעבוע ורתיחת הקצף שלהן. ומה שהקשה עוד הרשב"א דלפי גירסתם ופירושם של הגאונים הני למאי האי דא"ל אביי אי הכי בין השמשות נמי נגזור ומאין לו דבין השמשות מותר בדבר המוסיף שהוא מקשה הכי להדיא ואי משום הא דתנן ספק חשיכה טומנין וסתמא קתני ואפי' בדבר המוסיף הא ליתא דספק חשיכה לאו לדייק הא קודם לכן לא אלא רבותא קמ"ל דאפי' בין השמשות טומנין וכ"ש מבעוד יום ודומיא דמערבין ואם איתא דמתני' אפי' בדבר המוסיף א"כ טומן סמוך לחשיכה וכ"ש מבעוד יום. אלא ודאי מתני' בדבר שאינו מוסיף דוקא עכ"ל בזה. ואומר אני דהקושיא מעיקרא לאו קושיא היא דאביי לא דייק בתחלה מלישנא דמתני' כלל אלא אלישנא דרבא קאי דלפי גירסתם דקאמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפי' מבעוד יום גזרה שמא ירתיח והוה קשיא ליה לאביי מנא ליה לרבא הא דאין טומנין מבעוד יום בדבר המוסיף אי ממתני' דקתני בספק חשכה הוא דטומנין וסתמא קתני ואפי' בדבר המוסיף וקא דייקת הא מבעוד יום לא דילמא להכי קתני ספק חשיכה לדייק לאידך גיסא הא משחשיכה לא וכדדייק הכא בהסוגיא אלא ודאי מדדייק רבא הכי הא מבעוד יום לא ע"כ דטעמיה משום דמתני' ודאי איירי בדבר המוסיף וא"כ לית לך לדייק הא משחשיכה לא ופשיטא לך דמשחשיכה אפי' בדבר שאין מוסיף אין טומנין וכדקאמר רבא וגריס אבתרה בפשיטות כן. והשתא מקשה ליה אביי ואי כדיוקא דילך קשיא לי דאי הכי מאי טעמא דהאי דינא דמבעוד יום גזרו שמא ירתיח ואמאי טומנין בין השמשות דנמי נגזור הכי ושני ליה סתם קדרות וכו'. כללא דמלתא דכד אתינן לדייק מפלפולא מסיבות מתהפך הוא דאיכא לדייק להאי גיסא ולהאי גיסא ואין לנו אלא כפי קבלת הראשונים הגאונים ז"ל ובאמת שיש להפליא כאן על הב"י יותר ממקום אחר שלפעמים קובע בש"ע נגד דעת אבות העולם והולך אחר עקבות האחרונים ז"ל והרי כמה פעמים מביא בעצמו בשם גדולי המפרשים שאין לזוז מדברי הגאונים ז"ל וק"ו כאן דמוכרח הוא בהדיא מהאי ש"ס כפי סברת הגאונים וכפי גירסתם ופירושם בש"ס דילן ועוד שהרשב"א בעצמו אחד מגדולי האחרונים לא הכריע שם בחידושיו אי כפי גירסת הגאונים או כגי' רש"י מלבד הרא"ש והר"ן שהם תפסו גי' רש"י לעיקר וכן הבעל המאור וכבר השיב עליו הרמב"ן והביא הקושיא הנזכרת בשם הרי"ף בתשובה על גי' רש"י וקושיא בלא פירוקא הוא דאיך נגזור שמא ירתיח בדבר שאינו מוסיף הבל ובודאי קשה הוא לפרש כפי' רש"י בזה שמא ירתיחנה תחלה ונמצא מבשל בשבת דהרי אמרו הכא בפ' דלעיל בהלכה א' וכן בבבלי פ' הנזקין דלא נחשדו ישראל על שבתות וכן טען הרמב"ן ז"ל שם ודי במה שאמר ובמה שבארנו לחזק דברי הגאונים ואבות העולם ז"ל. ובמה דמדייק הש"ס הכא בהסוגיא ממתני' דספק חשכה הא אם חשכה אסור ע"כ לית לה פתרא אחרינא כ"א כמבואר בפנים דהא עלה קאמר הני טעמי תמן אמרין וכו' והא שייכא גם בדבר שאינו מוסיף והרי לדינא אזלא האי סוגיא כסוגית הבבלי לפי גי' הגאונים ז"ל אלא דהתם קאמר רבא טעמא אחרינא במה שאמרו אין טומנין בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף ואין להאריך יותר:
לא בתבן. כתב הרב בזמן שהן לחין אכלהו קאי אתבן וזגין ונו' וכתב לזה כמו שראה לדברי הרמב"ם בפי' המשנה כדרך הר"ב בכל מקום אבל בחבורו חזר בו הרמב"ם וכתב בריש פ"ד או זוגין ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחין וכו' ולא הזכיר לתבן כלל והשמיטו מדינא דמתני' וטעמו שאחר שראה בבירור מהסוגיא דהכא אם שאינו מבואר מהש"ס דילן מכאן הוא מבואר דתבן אינו אלא כמועיל לקיים החמימות אם הטמין ונתן על דבר שהוא מוסיף הבל והתבן מכאן ומכאן כהאי דדרש ר' אחא בר' חנינא וכו'. וכן קאמר סתמא דהש"ס לקמן ההן תבן בעל פקדון הוא וכו' וכדפרישית. וכן מוכח עוד מהא דמותיב ר' חגיי לקמן על הא דר' יוסי ודלעיל מיניה דכל דבר שמרחיקין אותו מן הכותל אסור לטמון בו מהאי דתני המשכיר בית לחבירו וכו' ומסיק הש"ס הוי יאות קשי ר' חגיי אלמא דתבן כשהוא לבדו לאו מדברים האסורין לטמון בהם ואינו אלא כבעל פקדון. ולפיכך לא מנה הרמב"ם לתבן דבמתני' לא תני ליה אלא דווקא אם הוא נתון סביבות הקדירה והיא נתונה על דבר המוסיף הבל דבכה"ג הוא דמהני התבן שאעפ"י שהקדרה אינה טמונה כולה באותו דבר כמוסיף הבל כשהתבן נתון מכאן ומכאן הוי כטומן להקדירה בדבר המוסיף הבל ואלו שדקדקו אחר הש"ע לא ירדו לסוף דעת הרמב"ם. ובש"ס דילן איננו מבואר מדין דתבן בבירור גמור ומה דגרסינן בדף מט על הבעיא לחין מחמת עצמן ת"ש לא בתבן וכו' לא מוכח כלל דתבן בכלל דבזמן שהן לחים מפרש ליה אלא דאגב גררה דלישנא דמתני' נקט ליה ועיקר הדיוק ממוכין קאמר התם לפי הס"ד דהיכי משכחת לה מחמת עצמן ולמיפשט על אינך דקתני בהדי מוכין אבל לא על התבן תדע דתבן הלח מחמת עצמו כזבל הוא וכדמשמע מהסוגיא דהכא דאף על דברים שאינן מוסיפין הבל קאמר בפשיטות בכשרבה רקביבותן אסור לטמון בהן ומשום דהוי כזבל וכן בתבן הלח מחמת עצמו רבה רקביבותו וכזבל הוא וכבר תני לזבל דמדברים המוסיפין הבל הוא וכל זה פשוט וברור והחוש מעיד על כך: