מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת ג:א:ב
Mareh HaPanim on Yerushalmi Shabbos 3:1:2 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shabbat 3:1:2) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת · free full Hebrew text
Open in the reader →כיני מתניתא מקיימין עליה תבשיל. הכא קאמר בפשיטות דלשהות תנן ומתני' דר' יהודה היא. והתם בריש פרקין בעיא דלא איפשיטא היא אם לא יתן לא יחזור הוא וכו' או דילמא לשהות תנן וכו'. ולפי דרכו של הרמב"ם בכל מקום דבעיא היא דלא אפשיטא בבבלי סמיך על פשיטותא דהאי ש"ס היה מכאן ראיה לפסק שלו דפסק בפ"ג בהל' ד' כהרי"ף וסייעתיה שכתב ומסקנא דלא יתן לא ישהה הוא ואפי' לשהות אי גרוף וקטום אין אי לא לא וכ"ש להחזירה וכו' כמו שהאריך בראיות דמסתברא לן דהכי הוה המסקנא. ובעל המאור השיג וסתר ראיותיו והרמב"ן הליץ וסתר כל ראיות של בעל המאור וכן הרא"ש הביא בשם הר' יונה וכל זה המה בכתובים ולא נאריך בהמבואר כ"א בענין מה שפלפל הרמב"ן עם בעל המאור מהאי דאין צולין וכו' דפ"ק נבאר קצת בזה לקמן. והנה בחידושים שלי הארכתי בפלפול הלכה זו ולפי שיטות השונות בפירושא דשמעתתא והיוצא מזה לדינא. ואפס קצהו אזכיר כאן דזה שפלפלו התוס' בד"ה חמין ותבשיל דנראה לר"י דסתם חמין ותבשיל היינו אפי' לא בישל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי וכו' ולא כרבנן וכו' ור"ל מדקאמר ומני חנניה הוא א"כ ש"מ דאיכא רבנן דפליגי עליה והכי אשכחן בהאי תלמודא בפ"ק בהלכה דאין שורין דפליגי דאיכא מ"ד דלא כחנניה ואיכא דפוסק כחנניה (ועיין במ"ש הרשב"א בענין דברי התוס' ולא כרבנן וכו') ובתר הכי כתבו ומיהו סתם חמין ותבשיל הוי נמי בשיל כל צרכו כדמוכח בסוף שמעתין וכו' ולפ"ז הוה קשה מאי דוחקיה דבעל הבעיא לאוקמי מתני' כחנניה ולא כרבנן דהא איכא למימר דסתם תבשיל דמתני' בבשיל כל צרכו ומודו רבנן בהכי והכי מוכח בהדיא בהאי תלמודא בפ"ק בהל' דאין צולין בשר וכו' דגריס התם ר' בון בשם רבנן תבשיל שנתבשל כ"צ מותר לשהותו ע"ג כירה שאינה קטומה והיה אפשר לתרץ זה משום דאיכא למימר דמספקא ליה לבעל הבעיא דילמא סתם תבשיל מצטמק ויפה לו הוא ובהא לא מודו רבנן וכדגריס התם בהלכה הנזכר דר' זעירא הקשה עליה דבשלמא בשר בצל וביצה דמתני' שהתירו כל שיצולו מבעוד יום להשהותן דמצטמק ורע לו וזה מצטמק ויפה לו ואת אמר הכין וכו' אלמא סתם תבשיל מצטמק ויפה לו ולפיכך קאמר בעל הבעיא ומני חנניה דודאי לחנניה דמתיר להשהות כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מסתברא דמכ"ש הוא דמתיר בבשיל כל צרכו ומצטמק ויפה לו דאם בצריך עוד לבשל עד שיתבשל כל צרכו לא חייש שמא יחתה פשיטא דלא חייש בשכבר נתבשל כל צרכו שמא יחתה שיהא מצטמק ביותר ואין לומר משום דאיכא סברא נמי לאידך גיסא דבשנתבשל כמאכל בן דרוסאי לא חייש שמא יחתה דהואיל דכבר ראוי לאכילה הוא שיש בני אדם שאוכלין אותו כך ואם יחתה שמא יתקלקל בבישול יותר מכל צרכו ויותר מדאי אבל בבשיל כל צרכו מכיון שזה משהה אותו ע"ג האש מסתמא רוצה שיהא עוד מצטמק ביותר וחייש שמא יחתה שהרי יפה הוא לו וא"כ אכתי כחנניה נמי לא מיתוקמא דהא ליתא דחדא דלכאורה זהו נגד הסברא ועוד דנהי דאמרת הכי א"כ אכתי איכא למימר דהואיל דאיכא סברא לכאן ולכאן היא גופה נמי מן הבעי' היא ובחדא מגו חדא קא מיבעי' ליה מי נימא דלהשהות מותר לעולם ולא חיישינן למידי ומנו חנניה היא. ומשום דאיכא למימר דהואיל וחנניה מתיר כמאכל בן דרוסאי מכ"ש דמתיר בבשיל כל צרכו אפי' מצטמק ויפה לו דאלו כרבנן לא מתוקמא כלל. או דילמא לשהות תנן וכו' ומשום דאף לחנניה מחלקינן בין בשיל כמאכל בן דרוסאי לבין בשיל כל צרכו ומצטמק ויפה לו וכהאי סברא לאידך גיסא וא"כ מיתוקמא מתני' כדברי הכל. ואי גרוף וקטום אין וכו'. כל זה היה נראה ליישב הבעיא למאי דמשמע מסוגיא דהתם דלקמן דבסתם תבשיל שבישל כל צרכו איירינן דאל"כ לא מצי פריך קשיא דר"מ אדר"מ ואף שהתוס' רוצין שם ליישב הפירכא ובדוחק והן בעצמן מסיימין ומ"מ נראה דסתם חמין ותבשיל הוי נמי בבשיל כל צרכו וכו' כדכתבו כאן ומסוגיא דהאי ש"ס שהבאתי נראה בפשיטות דבתבשיל שבישל כל צרכו מודו רבנן. ויש עוד מכמה מילי מעלייתא בהלכה עמוקה זו כאשר הרחבתי דבורי בחדושים שלי ואין כאן מקומו. ובהא דקאמר הכא בסוגיא דפ"ק שהבאתי על האי מתני' דאין צולין וכו' דבשר בצל וביצה מצטמק ורע לו ולקמן בהסוגיא דהכא פשיט ליה מהאי עובדא דר' חמא בר חנינא בביצים מצטמקות ויפה להן. וכן קאמר התם בדף ל"ח מהאי עובדא ולכאורה קשה אלא ע"כ דאתינן להאי תירוצא שתירץ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על התימא הגדול שתמה בעל המאור על הרי"ף ז"ל שכתב והתימא הגדול שבדברי הרי"ף ז"ל שכתב בפ' ראשון וכמה כדי שיצולו אמר רב כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי וההיא כחנניה אזלא ועלה מייתי לה לברייתא כחנניה ובפ' זה דחה דברי חנניה ולא זכר לאותה משנה ולא למה שכתב עליה ועל זה תירץ הרמב"ן דהתם בצלי מיירי והכל מודים בבשר וצלי ע"ג גחלים שמותר אם הוא כמאכל בן דרוסאי ולא נחלקו אלא בקדירה ובהא פליגי רבנן סברי לא דמי תבשיל לצלי וגזרינן וחנניה סבר לא גזרינן וטעמא מאי משום דכל צלי שהוא כמאכל בן דרוסאי אי מחתו ליה מיחרך ופת נמי מחרכא ובירושלמי מפורש מה בין פת ומה בין תבשיל וכו' וזהו כדגרסינן הכא בפ"ק בהלכה אין נותנין חררה ע"ג גחלים וכו' וע"ש. והשתא נמי הא דקאמר הכא בפשיטות בשר ובצל וביצה מצטמק ורע לו משום דבצלי מיירי וכסבריה דהרמב"ן וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג בהל' ט"ז אין צולין בשר בצל וביצה ע"ג האש אלא כדי שיצולו מבע"י ויהיו ראויין לאכילה. והיינו כמאכל בן דרוסאי. ואם נשארו אח"כ על האש עד שיצולו הרבה מותר מפני שהן כמצטמק ורע לו שאם יחתה יחרוך אותן שעל גוף האש הם. וזה ממש כדברי האי תלמודא דפ"ק וכתב עוד הרמב"ן שם והנה בעל המאור ז"ל שתמה כאן התימא הגדול לא נזכר שהביצה מצטמק ויפה לו כדאמרינן לקמן והיאך הותרו לו כמאכל בן דרוסאי והלא הוא אוסר מאכל בן דרוסאי במצטמק ויפה לו וכו'. וכך הקשה הרשב"א ז"ל עליו וכתב והתימא הגדול שבעל הפירוש הזה נסמך על ההיא דרב דבשר בצל וביצה לפסוק כחנניה ואע"פ כן אסר מצטמק ויפה לו בשלא נתבשל כל צרכו. ודעת הרשב"א להלכה הכל כדברי רב האי גאון ז"ל כמו שסיים שם. והנכון שבכלל הדברים מה שכתב רבינו האי גאון ז"ל והוא המסכים לפרק כל הקושיות וליישב את הכל על אופניו ונשאר המנהג על בוריו. ויש ליישב לשון בעל הבעיא בהא דקאמר ומני חנניה גם לפי הדרך שכתב הרמב"ן ז"ל לחלק בין צלי לתבשיל שבקדירה כלומר מי נימא דאין חילוק בין צלי לתבשיל ולא מיתוקמא אלא כחנניה או דילמא לשהות תנן וכו' משום דשאני תבשיל וד"ה היא המתני'. וכעין דרך הראשון שזכרתי. ואין להאריך כאן יותר: