מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת ב:א:יב
Mareh HaPanim on Yerushalmi Shabbos 2:1:12 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Shabbat 2:1:12) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי שבת · free full Hebrew text
Open in the reader →מהו להצית את האור במדורת חמץ וכו'. ראיתי בתשובת הרשב"א ז"ל סי' ע"א שם הביא לזה להשיב להשואל בדין המוצא חמץ ביו"ט ולא ביטלו מהו לשרפו ביו"ט כדי שלא יעבור עליו מי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד צורך יו"ט והא צורך יו"ט היא שהרי מצוה לשרפו או לא והשיב לו שאעפ"י שיראה מלשון רש"י ז"ל גבי ההיא דר"ע בפ"ק דפסחים דף ה' דקאמר רבא ש"מ מדר"ע וכו' אין ביעור חמץ אלא שריפה וכתב רש"י ויליף לה מנותר דאי השבתתו בכל דבר ס"ל לוקמה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים וכו' דאלמא דוקא להאכילו לכלבים הא לשרפו לא וליתא אלא ה"ה בשריפה וכן מצאתיה בירושלמי מפורש בפ' במה מדליקין בגמ' ולא בשמן שריפה מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור מאן דלא יליף מנותר מותר ע"כ ואף לכשתימצו לומר דלהצית קודם שחשיכה להיות דולקת והולכת ביו"ט קאמר ולומר שאעפ"י שאסור לעשות כן במדורת קדשים ובשמן שריפה שאפי' מע"ש אסור כיון שהיא דולקת והולכת בשבת וכדגרסינן בירושלמי גבי שמן שריפה אמר רב חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת אפי' כן שמעינן מינה שפיר שאפי' ביו"ט עצמו מותר והיא הניתנת שכל ששריפתו ביו"ט בעצמו אסור אסור להצית בו האור מעיו"ט והיא דולקת והולכת ביו"ט וזה מבואר עכ"ל שם. ור"ל דהשתא למאי דקאמר מאן דלא יליף לה מנותר מותר. וזהו כחכמים דרבי יהודה. וא"כ אם מותר להצית את האור בחמץ מעיו"ט והיא דולקת והולכת ביו"ט ש"מ ממילא דאף ביו"ט מותר לשרפו דאם היה אסור ביו"ט היה אסור ג"כ מעיו"ט שהרי דולקת והולכת ביו"ט. ומיהו אין ראיה שלו מכאן מוכרחת כלל דהבעיא דהכא אזלא למאי דתני בתוספתא דמכלתין ריש פ"ב אין שורפין לא תרומה ולא קדשים ולא חמץ ביו"ט ומיבעיא ליה מי נימא דאע"ג דאסור לשרוף חמץ ביו"ט מ"מ איכא למימר דהואיל במצות ביעור חמץ בזמנו הוא דעסיק בע"פ ומכיון דאתחיל בהיתר ברשות דמצוה הוא דהויא והלכך אע"פ שהולכת ודולקת בלילה ביו"ט מותר או דילמא דדמיא לשמן שריפה דאמרינן דאסור להדליק בו מע"ש מפני שהולכת ודולקת בשבת וכדרב חסדא דלעיל. והרי הכא נמי אתחיל בהיתר ובמצוה הוא דעסיק ואפ"ה אסור וא"כ ה"ה בחמץ דהא בתוספתא מדמי חמץ לשמן שריפה ולשאר קדשים דאין שורפין ביו"ט ואפי' התחיל בהיתר ופשיט ליה דמאן דיליף שריפת חמץ מנותר א"כ דמיא ממש לקדשים אסור כמו דאסור בנותר דקדשים לשרוף ביו"ט ואעפ"י שהתחיל בהיתר ובמצוה הוא דעסיק ומאן דלא יליף מנותר לא דמי חמץ לקדשים מותר ומטעמא דהא מיהת התחיל בהיתר ובמצות ביעור בזמנו הוא דקא עסיק דהא לכ"ע מצות ביעור חמץ הוא דמקיים ואפי' לרבנן דר' יהודה דל"פ אלא אם דווקא בשריפה או אפי' במפרר וזורה לרוח וכו' ואם מבערו בשריפה ודאי דהכל מודים דבמצות ביעור בזמנו הוא דעסיק וזה א"צ לפנים והשתא בלאו הכי דברי הרשב"א אינם מוכרחין דהא ע"כ א"א לפרש הבעיא דמדורת חמץ אלא אם מותר להצית בה את האור מעיו"ט ותהא דולקת והולכת בלילה ביו"ט דאי ביו"ט לא ה"ל למימר אלא מהו לשרוף החמץ ביו"ט ומכיון שכן לא אזלא הבעיא והפשיטות אלא כהאי לישנא קמא דרב חסדא וא"כ האי תנא דתוספתא דמשמע דמדמי לגמרי חמץ לקדשים איכא למימר דכר' יהודה ס"ל דיליף חמץ מנותר. וא"כ אפי' בע"פ צריך ליזהר שלא תהא דולקת והולכת ביו"ט ואיכא למימר נמי לאידך גיסא דלעולם כרבנן ס"ל ובע"פ מותר משום דמתחיל בהיתר וברשות דמצות ביעור בזמנו הוא דעביד ואע"פ שהולכת ודולקת ביו"ט כי אתחיל מיהת במצוה בזמנה הוא דאתחיל וכי קתני דאין שורפין חמץ ביו"ט היינו ביו"ט עצמו הוא דקתני וכגון שמצא חמץ ביו"ט. א"נ אפי' בעיו"ט של שביעי דפסח אסור אם הולכת ודולקת ביו"ט דאע"ג דבהיתר הוא דאתחיל מ"מ לאו מצות ביעור בזמנו הוא דמקיים ואיך שיהיה נוכל השתא לומר כדעת האוסרין לשרוף חמץ הנמצא ביו"ט דאין לא ראיה ולא סתירה מהכא כלל וזהו דעת הרמב"ם בפ"ג מהל' חמץ ומצה בהל' ח' אם מצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי עד לערב ומבערו וזהו כרב יהודה אמר רב בפ"ק דפסחים דף ו' דמשמע אפי' לא בטלו ולא כדפירש"י שם. וכך הוא דעת התוס' בפ"ק דכתובות דף ז' בד"ה מתוך וכו' שכתבו ומוצא חמץ בביתו דאמרינן בפ"ק דפסחים כופה עליו כלי ולא שרינן לשרפו משום מתוך היינו דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו. אבל אין לומר דאיירי בשביטלו דמ"מ מדרבנן מצוה עליו לשורפו והוי צורך היום דבמצוה דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר מתוך ע"כ ובכ"מ דקדק על דבריהם וכי משום איסורא דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ותי' בדוחק ע"ש ובל"ה ל"ק דמכיון דאיכא תקנתא בכופה עליו את הכלי אינו עובר עליו. ועוד לפי המסקנא דהכא איפכא מוכרח מכאן דאסור לשרוף חמץ ביו"ט דהא מסיק לבתר הכי כלישנא בתרא דרב חסדא דמותר להדליק בשמן שריפה בע"ש. ואפי' היא דולקת והולכת בשבת. וכהאי דרב חסדא דהבבלי. וא"כ שורפין קדשים בעיו"ט והן הולכין ונשרפין בי"ט וביו"ט עצמו אין שורפין. וע"כ לחלק בין התחיל בהיתר לשרוף ובין שורף באיסור. ומעתה גם בחמץ כן דהא בתוספתא מדמי להו אהדדי ותו לא מידי ואין להאריך כאן יותר:
רב אחא בשם רב חסדא זאת אומרת שמותר להצית את האור במדורת קדשים וכו'. האי לישנא בשם רב חסדא אתיא כהאי דגריס בבבלי דף כ"ג ע"ב לטעמא דשמן שריפה ולפירושא דמתני' דקאמר רב חסדא דבשאר ע"ש מדליקין דלשמא יטה לא חיישינן. אלא הכא ביו"ט שחל להיות ע"ש עסקינן לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט וכו' וכדפרישית להא דהכא בפנים דנראה דבחדא שיטתא מתפרשא כהאי דרב חסדא דהתם ומיהו הא דנקט מפני יו"ט שחל להיות בע"ש האי לישנא דחוק הוא למאי דפרישית בפנים דאי לאוקימתא למתני' דהכא קאמר לא הוי לי' למנקט בהאי לישנא אלא תיפתר ביו"ט שחל להיות בע"ש כדרך הש"ס למינקט בכה"ג בכל מקום או ביו"ט שחל וכו' ולישנא דמפני משמע דגזרינן יו"ט דעלמא מפני יו"ט שחל להיות בע"ש ובהאי מפני יו"ט וכו' דלקמן בהלכה ג' גבי פתילת הבגד. והכא ודאי לא שייך לפרושי הכי דהא להאי לישנא דרב חסדא מותר להדליק במדורת קדשים וכו' קאמר לכך נראה לפרש דהאי דקאמר זאת אומרת שמותר וכו' אמסקנא דמילתיה קא סמיך. וכלומר דרב אחא בשם רב חסדא לא מפרש ולא בשמן שריפה דמתני' כלישנא קמא דרב חסדא דעל כל ע"ש קאי אלא דבכל ע"ש מותר להדליק בשמן שריפה ומוקי להמתני' ביו"ט שחל להיות בע"ש. וא"כ זאת אומרת שמותר להצית האור במדורת קדשים והוא דלוקה והולכת בשבת דלא אסרו אלא ביו"ט שחל להיות בע"ש. ופריך והא תנינן לקמן אין מדליקין שמן שריפה ביו"ט מכלל דמתני' דהכא לאו ביו"ט איירי. ומשני מפני יו"ט שחל להיות בע"ש כלומר מפני דאיירי הכא ביו"ט שחל להיות בע"ש הלכך נקט לטעמא לקמן ומה טעם קאמר מ"ט אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט. והשתא הוי פירושא דהקושיא ופירוקא ממש כדהתם לרב חסדא ולענין הכוונה דא ודא אחת היא עם מה שפירשתי בפנים. נקטינן מיהת דלהאי לישנא דרב חסדא דהכא וכן לרב חסדא דהתם אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט. ומשמע דכך היא המסקנא לדינא וכדגריס התם תניא כוותיה דרב חסדא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת מדליקין ביו"ט חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט. והרמב"ם בחיבורו לא זכר כלל מדין דשמן שריפה לא בשבת ולא ביו"ט וטעמא רבה בעי מפני מה השמיט דינא דסתמא דמתני' וכדרב חסדא דמשמע דקאי המסקנא כוותיה ולא ראיתי למי שעמד על זה ולבאר מילתא בטעמא לדעתו ז"ל. ואמרתי להתבונן בהאי דינא וכדרכי בכל מקום לחקור אחר דעתו הגדולה ולדעת את שלומו בדבריו ומה יעשה בטעמו כפי אשר חונן הדעת יחנני ובתבונה יבינני. ובתחלה אומר אני דודאי אין דעתו כדעת הריב"א ולא כדעת הר"י בתוס' דף כ"ד ד"ה לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט וכו' שהקשו היכי ילפינן תרומה מקדשים וכו' אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה יאסר וכו' דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתה מגרע גרע ותירצו בשם הריב"א דודאי גרע משום דהבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה לא דחיא יו"ט מידי דהוה אנדרים ונדבות דאין קריבין ביו"ט למ"ד משולחן גבוה קא זכו וכו'. ולר"י נראה דלא שייך בשריפת תרומה לומר משלחן גבוה קא זכי שאין עושין ממנה לגבוה כלום והכי מפרש ר"י לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט פי' גזרו תרומה אטו קדשים וכו' וסיימו וכן מוכח בירושלמי כלשון הזה עכ"ל. כוונתם להא דקאמרי וכן מוכח בירושלמי דנראה מסוגיא דהכא כלשון הר"י דמשום גזירה תרומה אטו קדשים נגעו בה וזה מדפריך הכא לקמיה מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפין קדשים בלילה וכו'. א"כ משמע דכולה מילתא דשמן שריפה משום גזירה אטו קדשים היא. ובכל זה לא מצינו לדעת הרמב"ם שיהא נוטה להדברים האלו אלא בהפך מזה שהרי כתב בפ"ג מהל' יו"ט בהלכה ח' בעיסה טמאה או שנטמאת החלה לא יבשל את החלה שאין מבשלין ביו"ט אלא לאכול וזו לשריפה עומדת וכן אין שורפין אותה ביו"ט שאין שורפין קדשים שנטמאו ביו"ט ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש ישרף. ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בהן עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"כ וידוע שדין החלה והתרומה אחד הוא. וא"כ שריפת תרומה טמאה מצות עשה היא ולא מדרבנן ודלא כשיטת הר"י וכן מכ"ש דלא כהריב"א דאין סברא כלל לדמות דין שריפת תרומה טמאה לנדרים ונדבות כמו שהקשה הר"י עליו. אמנם הנראה לדעת הרמב"ם כך הוא ובתחלה אומר אני מצד הסברא ואח"כ אבאר מהיכן יצא לו זה. דודאי מן הסברא לחלק בין עיסת חלה לבין שמן תרומה דהשמן הואיל ודרך להדליק בו בשאין ראוי לאכילה א"כ כשנטמא ניתן להדלקה וליהנות בו ואין כאן משום מלאכה ביו"ט כמו שאר הדלקת נר ביו"ט ונותנו להכהן להדליק וליהנות בו כמו שבאר הוא ז"ל לזה מדין תרומה טמאה בפ"ב מהל' תרומות ובשאר מקומות אבל עיסה שאין דרך להסיק בה א"כ כששורפה משום מצות שריפת קדשים שנטמאו הוא שורפה ודבר זה אסור הוא ביו"ט וכעין סברא זו ראיתי ג"כ לבעל המאור ז"ל שכתב בענין פלוגתא דרבה ורב חסדא בפירושא דמתני' וז"ל רבה סבר אין בהדלקת שמן שריפה ביו"ט משום שריפת קדשים שלא נאסרה שריפת קדשים ביו"ט אלא מפני שאין בה צורך יו"ט הלכך אין בה משום שריפת קדשים ביו"ט והא דתנן מעשה ושאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ונכנס לבה"מ ושאל ואמרו לא יזיזום ממקומם דש"מ דאיכא בשריפת חלה משום שריפת קדשים ביו"ט לא קשיא דהתם כיון דבצק הוא ואין דרך להסיק בו מוכחא מילתא דאית בה משום שריפת קדשים ביו"ט מה שא"כ בהדלקת שמן דכאורחיה קא מדליק לא מוכחא מילתא דלמצות שריפה קא מדליק אלא לצורך יו"ט הלכך אין בו משום שריפת קדשים ביו"ט וכו' עכ"ל הצריך לענייננו הנה הוא ז"ל כתב זה לטעמי' דרבה ואנחנו נאמר דלפי האמת הוא כך לדעת הרמב"ם לחלק בין חלה טמאה לבין שמן שריפה. ואף דרב חסדא ס"ל דיש בשמן שריפה משום שריפת קדשים ביו"ט ותניא כוותיה אפי' כן הכריע הוא ז"ל דלא כרב חסדא וכסברי' וטעמי' ומעתה נבאר מהיכן יצא לו להרמב"ם להכריע דלא כרב חסדא וכמסקנת סוגיא דהש"ס לפי הנראה שהוא כרב חסדא. וזה דהרי בדף כ"ד בהסוגיא על המתני' מדליקין בשמן שריפה ביו"ט מ"ט וכו' ואמרינן מנא הני מילי וכו' ומבואר הוא לפי פי' התוס' והבעל המאור להרשב"א וכל גדולי המפרשים ז"ל שפירשו דהאי מנא הני מילי לא קאי אשמן שריפה כלל אלא על שאר שריפת קדשים שנטמאו קאמר ואין להאריך במבואר וקאמר תנא דבי חזקיה אמר קרא לא תותירו ממנו עד בוקר וכו' וזהו כדדריש נמי הכא בהסוגיא ואביי יליף מעולת שבת בשבתו וכו' ורבא מהוא לבדו יעשה לכם וכו' רב אסי אמר שבת שבתון עשה והוה ליה יו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. והנראה לכאורה דלא פליגי לדינא מידי אלא דמר יליף ליה מהכא ומר מהכא ואין ביניהם אלא משמעות דורשין ולכ"ע אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט כמו דאין שורפין בשאר קדשים ביו"ט וכן פירש"י ז"ל בדברי רב אשי ואין עשה וכו' ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת היא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין גם בזו לא יצאה מן הכלל אבל הרמב"ם לא היה מפרש כאן כהאי שיטתא דרש"י והנמשכים אחריו אלא דדין שמן שריפה איכא בינייהו דאינך אמוראי ובין רב אשי ומשום דהוה קשיא לי' למה להו לאינך אמוראי לאהדורי בתר הני דרשות דעלמא אטו מי לא מודה דיו"ט עשה ול"ת (ועיין בתוס' שם דמכריחין גם לרבא כן) ולא מצינו חולק בדבר זה. וא"כ אמאי לא אמרי כטעמא דרב אשי אלא ודאי משום דאינך אמוראי ס"ל דגם שריפת שמן תרומה טמאה אסורה לשרוף ביו"ט כמו שאר קדשים והלכך אזלי בתר הני דרשות לטעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט וגם שמן שריפה בכלל. ורב אשי פליג ואמר דלא הוא אלא דעיקר טעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת היא וא"כ מלאכת שמן שריפה דלאו מלאכה היא דלכם כתיב לכל צרכיכם ולא אימעיט אלא חלק גבוה וכיוצא בזה שאין לאדם הנאה בה הלכך מותר להדליק שמן שריפה ביו"ט דדרך הנאת אדם היא. והן הבט נא וראה בדקדוק לשון הרמב"ם בהל' י"ט שהבאתי שכתב בטעמיה דרב אשי וסיים ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בהן וכו' רמז בהאי וכיוצא בהן למה שאמרנו שאם יש איזה צורך לאדם בשריפת קדשים ודאי שאין בה משום עשיית מלאכה ביו"ט ומותרת. ומיהו אכתי מיבעי' לן לבאר אליבא דרב אשי גופיה כי היכי דלא תיקשי וכי פליג הוא על סתמא דמתני' דקתני אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט ולביאור דבר זה צריך שנדע מה שכבר ביארתי בפ"ב דתרומות בהל' ב' ד"ה אין תורמין מן הטמא על הטהור וכו'. ובקצרה אביא כאן מה שצריך לענין שלפנינו דבסוגיא דהתם בדף הנזכר קאמר לתרי טעמי דבחול שורפין תרומה טמאה חדא כדרשת רב נחמן בר אבוה מדכתיב תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר וכו' ועוד כדרשת רב נחמן בר יצחק תתן לו ולא אורו מכלל דבת אורו היא ואמרתי שם דהנ"מ בינייהו דלדרשת רב נחמן בר יצחק א"כ היכא שהיא טמאה מעיקרא כגון שהדגן או היצהר נטמא כולו אין צריך להפריש תרומה להכהן ממנו דהא לו ולאורו כתיב. ונולד לנו מזה דתרומה טמאה לא נתנה להסקה ולהדלקה אלא דוקא בהפריש תרומה ונטמאת. אבל לא היכא דהיא טמאה מעיקרא וה"ז דומה למאי דמתרץ רב נחמן בר יצחק גופיה בפ' כל שעה דף לג אליבא דר"י בן נורי דמחלק גבי תרומת חמץ בין מפריש תרומה והחמיצה ובין מפריש תרומת חמץ. ולדידיה ע"כ הוא לחלק בין היתה לה שעת הכושר או לא וכו' כדאיתא התם לזה הוא דווקא לדרשא דתתן לו ולא לאורו דאלו לאידך דדריש מתרומותי א"כ אף בטמאה מעיקרא צריך הוא ליתנה לכהן להסקה ולהדלקה וכדבאמת פסק הרמב"ם כן בפ"ב מהל' תרומות בהל' י"ד התרומה לכהן בקי טהורה בין טמאה אפי' נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש ה"ז חייב להפריש ממנו תרומה טמאה וליתנה לכהן וכו' ואמרתי שם דטעמיה דהכריע כהך דרשה דרב נחמן אמר רבה בר אבוה משום דכך הוא המסקנא ביבמות דף ע"ד כוותיה וע"ש דמוכרח הוא דווקא כהאי דרשא ולא כאחרת ולפיכך הביא הרמב"ם שם להאי דרשא. וממילא נדע דהך דרשא אליבא דר"ע היא אזלא דפליג על ר"י בן נורי בפסחים וכמבואר הכל בתרומות שם והשתא נאמר דטעמיה דרב אשי הכא נמי הכי היא דהויא דס"ל דסתמא דמתני' דידן כר"י בן נורי היא דאזלא דלדידיה דס"ל כדרשא דתתן לו ולא לאורו וא"כ לא משכחת לה שמן שריפה אלא היכי שהפריש התרומה ואח"כ נטמאת וא"כ ממילא ידעינן מדנלמד מגזירת הכתוב דלא נתנה תרומה טמאה להדלקה ולהסקה אא"כ נטמאת אחר שהופרשה והלכך נמי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט ואע"פ שעכשיו טמא הוא ועומד להדלקה מ"מ מדחזינן דלא ניתנה תרומה טמאה בתחלה להדלקה ואין מצות תרומה טמאה לכתחלה לכך הלכך בדין הוא שתהא שריפת תרומה טמאה בכלל שאר כל הקדשים שנטמאו דנמי דוקא בכה"ג הוא דהוו שאירע להם טומאה אחר שנתקדשו ואיך שורפין קדשים ביו"ט אבל לר"ע דפליג על ר"י בן נורי התם בתרומת חמץ ומשום דס"ל כהך דרשא מתרומותי וכו' וכך היא המסקנא ביבמות ולדידיה לא מחלקינן כלל בין טמאה מעיקרא לבין נטמאת אתר שהופרשה ובחמץ לענין תשלומין ס"ל דלעולם פטור משום דהשתא לא חזיא להסקה דאסורה בהנאה היא אבל בתרומה טמאה דעלמא איפכא הויא מדרשת רב נחמן בר יצחק אליבא דר"י בן נורי והיינו משום דחזינן דגזירת הכתוב הוא דצריך להפריש בטומאה וליתנה לכהן להדלקה ולהסקה וא"כ מדמצות תרומה טמאה ניתנה להדלקה ולהסקה לכתחלה בדין הוא שאינה בכלל שאר כל הקדשים לענין שריפה ביו"ט דגבי שאר קדשים לא משכחת לה אלא בשנטמאו אח"כ ואלו בתרומה אפי' בתחלה וכיון שכן הואיל ודרך הנאתה היא ומצותה לכתחלה לכך שורפין אותה ביו"ט דכל כה"ג לאו מלאכה היא לאסור אותו ביו"ט כדלעיל. והרי לפניך כוונת הרמב"ם ופירושו בהסוגיא וטעמו דפסק כרב אשי דבתראה הוא נגד כל הני אמוראי ולא כסתמא דמתני' לדברי בן נורי היא ואנן קיי"ל כר"ע והשתא סוגיא דלעיל דאזלא כרב חסדא וכן הברייתא דמייתי עלה כולהו סבירא להו כתנא דבי חזקיה כדרשת הטעם שאין שורפין קדשים ביו"ט או כאביי ורבא ושמן שריפה נמי בכלל ולית הלכתא אלא כרב אשי וכטעמיה ועוד דסוגיא דעלמא אזיל כוותיה כמו שמבואר בכמה מקומות בהש"ס בפשיטות דיו"ט עשה ול"ת הוא. זהו טעמו של הרמב"ם לדעתו דמותר להדליק בשמן שריפה בכל ע"ש כמבואר דלהאי שמא יטה דס"ל לרבה לא חיישינן וכן מותר להדליק בשמן שריפה ביו"ט ומש"ה לא זכר כלל לאיסור הדלקת שמן שריפה לא בשבת ולא ביו"ט ודע דהרי"ף ז"ל מביא להדלקת שמן שריפה לאיסור וכפירושא דרב חסדא וכטעמיה והיה נראה דלדרכו של הרי"ף שלא להביא מדברים שאינם נוהגין בזמן הזה די"ל שלא הביא אלא משום דמבואר מהך ברייתא דכל אלו הפסולין שאמרו חכמים שלא להדליק בהן בשבת מדליקין בהן ביו"ט אבל מ"מ נראה דתפס דברי רב חסדא להלכה ותניא נמי הכי וכו' והרי זה אחד מן הדברים שלא פסק הרמב"ם כהרי"ף וכמו שרמז בהקדמתו לפי' המשנה דכל דברי הרי"ף להלכה הן ואין לתפוס עליו כ"א לערך בעשרה מקומות בדבריו. ולדעת הרמב"ם מבואר הוא בס"ד: