מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים ד:א:ב

מקום שנהגו מה ת"ל שם תזבח את הפסח בערב אינו בדין וכו' לכאורה הוה משמע דמן התורה אסור בע"פ מחצות ולמעלה וכ"כ התוס' ריש פירקין שהביאו להא דהכא וסיימו ומשמע מהתם דמדאורייתא אסור ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם. והוסיף המהרש"א על זה וכתב ותלמוד דידן נמי מצי סבר האי טעמא וכו' ואינו כן דודאי גמרא דילן דאף דמצינן למימר דס"ל נמי האי טעמא דהכא מיהו דאסור מדאורייתא לא ס"ל. וזה מוכח מהסוגיא דאפי' לשנוייא בתרא דמשני התם אהא דפריך מאי איריא ע"פ וכו'. וקאמר א"נ התם סימן ברכה לא חזי אבל שמותי לא משמתינן ליה הכא שמותי משמתינן ליה והיינו משום דעבר על גזירה דרבנן דאי ס"ד דס"ל דמדאורייתא צריכא למימר דמשמתינן ליה. אלא שזה דרך הש"ס בכל מקום לומר כך על מאן דעבר אגזירה דרבנן וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' יו"ט בהל' י"ז. ומשמע מדבריו דאף לטעמא דהאי תלמודא אינו אלא מד"ס שהרי כתב שם הטעם שמנדין אותו לעושה מלאכה בע"פ או מכת אותו מכת מרדות מפני שהוא יום שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן. לפיכך יום י"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים וכו'. ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן שחיטה וכו' וא"כ צ"ל דהא דיליף הכא מקרא אינו אלא אסמכתא בעלמא וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על דברי בעל המאור שצידד לפי טעם הירושלמי על מה שהביא הרי"ף ז"ל להאי דינא. והרי לא שייך האי טעמא אלא בזמן הקרבן. והשיב שאף בזמן הזה חמור הוא משאר יו"ט וכו' דמשנאסר הדבר נאסר לעולם בכל מקום שאפי' בטל דבר לא בטלה הגזירה עד שיעמוד ב"ד ויתיר שכל דבר שבמנין וכו' וסיים ונראה לפי גמרתינו שהטעם אף מפני מצה ומרור שטרחתן מרובה וכו' כדברי רש"י ז"ל וכן פרישית במתני' וכ"כ המרדכי ושארי פוסקים. ומדברי כולן דלכל הטעמים אינו אסור אלא מד"ס ושלא כדברי הריב"א בתוספות ואפשר לטעמא דהאי תלמודא: