מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים ב:א:ד
Mareh HaPanim on Yerushalmi Pesachim 2:1:4 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 2:1:4) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים · free full Hebrew text
Open in the reader →רבי אבהו בשם ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא תאכל וכו'. סוגיא זו נשתנית בסוגית הבבלי בהאי עניינא אי בפלוגתא דאמוראי ואי במקצת מהני שנוייא דמשני אהא דפריך הכא והתם והרי וכו' והרי וכו' ולהאי שנוייא דמשני הכא אהא דפריך מחדש שנייא היא שקבע הכתוב זמן א"כ גם מנזיר ל"ק מידי. ולהכי לא פריך הכא מנזיר כדפריך התם. והש"ס דהתם דלא מחלק בין איסור עולם לאיסור שעה משום דחמץ גופיה נמי אין איסורו איסור עולם ואנן שקלינן וטרינן גם מחמץ כדאיתא בהסוגיא. ולהא דמייתי הכא פלוגתא דתנאי דמכילתא דלמר לא יאכל דחמץ לעשות את המאכיל כאוכל משום דאיסור הנאה נפקא ליה מלא תאכל עליו חמץ. ולמר דס"ל דבכל מקום לא תאכל לא משמע אלא איסור אכילה. ולא יאכל דחמץ צריך לאיסור הנאה. ולכאורה היה קשה להא דמהדר התם בדף כג ע"ב מכדי בין למר ובין למר אסורין בהנאה מאי בינייהו חולין שנשחטו בעזרה איכא בינייהו וכו' ואמאי לא קאמר בהני גופייהו לעשות מאכיל כאוכל איכא בינייהו דמאן דמפיק איסור הנאה בחמץ ושור הנסקל מלא יאכל לא אייתר ליה לרבות המאכיל כאוכל וכי תימא הא נפקא לן מק"ו משרצים כדקאמר הכא לר' יצחק דסבירא ליה הכי. ומכיון דליכא נ"מ לדינא אכתי קאי האי קושיא מכדי בין למר ובין למר וכו' כעין דהתם. תינח בחמץ דאיכא ק"ו משרצים שור הנסקל דלית ביה כרת מאי איכא למימר והוי לי' למימר לעשות המאכיל כאוכל בשור הנסקל איכא בינייהו. וכ"ת אכתי בשור הנסקל נמי איכא ק"ו משרצים דהן מותרין בהנאה הא אכתי לא ידעינן גבי שור נסקל דאסור בהנאה. אלא מדכתיב לא יאכל. וא"כ היא גופה קשיא להאי מ"ד מנא ליה למידרש לא יאכל דשור הנסקל לאיסור הנאה דילמא לעשות המאכיל כאוכל היא דאתא ואין לומר דסמיך אדרשה דבעל השור יהי' נקי הא לעיל לא קאמר הכי דקא פריך ליה לחזקיה טעמא דכתב ובעל השור נקי וכו'. אלא דהא ל"ק דמיהת ידעינן מכל מקום לאיסור הנאה מנקי דשור הנסקל דאי להנאת עורו אתא א"כ ממילא אית ביה איסור הנאה. והשתא לעולם איכא ק"ו גם בשור הנסקל משרצים וליכא בינייהו לדינא מידי. ואי קשיא הא קשיא הא האי ק"ו משרצים פריכא הוא דמה לשרצים שכן אכילתן בכעדשה בשיעור טומאתן תאמר בחמץ ושור הנסקל אכילתו בכזית וכעין דפריך להאי פירכא בבבלי יבמות דף קי"ד דלא מצי למילף דם משרצים לענין להזהיר להמאכיל כאוכל משום האי פירכא גופיה. וקושיא זו קשה אדר' יצחק דהכא והדרא נמי קושיין לדוכתה הא דמקשינן למה לי לאהדורי התם לחולין שנשחטו בעזרה לימא בהני גופייהו איכא בינייהו נ"מ לדינא לענין לעשות המאכיל כאוכל. וקושיא זו שייכא נמי לפי' הר"י בתוס' יבמות שם דמפרש דה"ק שכן איסורן במשהו ע"ש. ואם דבלאו הכי יש לדקדק בדבריהם הא דכתבו על פירש"י ולא דק דבהדיא אמרו במעילה דף י"ז דשרצים לוקין עליהם בכזית וכו' הא מסקינן שם כר' יוחנן ודלא כהאי דמפרש לעיל להא דרב שם ע"ש. וע"כ לתרץ בדוחק לקושיין צ"ל דסוגיא דהכא וכן סוגיא דהבבלי דלעיל ס"ל כפשטות שמעתתא דרב דמעילה דהתם דאכילתן דשרצים בכזית ולא ילפינן איסור מטומאה ועיין לעיל בפ"ק בהלכה ח' ד"ה שנייה היא איסור וכו' מה שנתבאר מענין זה בס"ד:
כשם שפירש לך שאבר מן החי ונבלה כו'. בבבלי כאן בהסוגיא ובכל מקום בש"ס מפיק ליה לאבר מן החי מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ומבשר בשדה טריפה לא שמענו אלא בשר מן החי לר' יוחנן דדריש הכי בשלהי פ' כל הבשר וצ"ל דהכא נמי אבר מן החי לאו דוקא קאמר אלא היינו בשר מן החי והאי לא איתקש לדם כדקאמר התם גבי אבר מן החי. ולפיכך צריך לפרוט בו הכתוב היתר הנאה והא דמייתי הכא הני תרתי לא למילף מינייהו בעלמא קאמר דכל מקום בשאר איסורין דלא תאכל אף איסור הנאה במשמע. דא"כ בחדא מינייהו הוה סגי למיתי למילף בעלמא אלא דקאמר עד שיבא הכתוב ויפרוט לך כשם שפירש לך בהני תרתי בהדיא. וכעין זה מפרשינן גם לדברי הרמב"ם בענין זה במ"ש פ"ח מהל' מאכלות אסורות הל' ט"ו כל מקום שנאמר לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה שנאמר לגר וגו' ובחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה וכו'. לאו דמהני תרתי ילפינן בעלמא לאיסור הנאה מדפרט לך היתר בשניהן דהא בחדא סגי להביא בדבריו ועוד דהא לדידיה דפסק כר יהודה דדברים ככתבן כמ"ש בפ"י מהל' ע"ז. א"כ ליכא למילף מנבלה מידי אלא ע"כ הא דילפינן איסור הנאה לבעלמא לית לן שום כתוב אחר כ"א קרא דאותו כדקאמר התם לר' יהודה דנפקא ליה מאותו אותו אתה משליך וכו' ופסק בכולא כר' יהודה דחולין בעזרה לאו דאורייתא לאיסור הנאה כדכתב בהדיא בפ' י"ו מהל' מ"א הל' ו' וכן חתיכה של בשר בחלב או של חולין שנשחטו בעזרה שהרי הן אסורין מדבריהן בהנייה וכו' ומיהו באכילה אסור חולין שנשחטו בעזרה מדאורייתא כמבואר בדבריו בריש פ"ב מהל' שחיטה. ומשום דהכי מסקינן בבבלי קידושין דף נ"ז דמדרשא דכי ירחק ממך וגו' נפקא לן חולין שנשחטו בעזרה וקאי עלייהו בעשה מדאורייתא דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא. ולפיכך אין לוקין עליהן וא"כ מה שהביא קרא דנבלה לדמיון בעלמא הוא דעד שיפרוט לך היתר כדרך שפרט לך בנבלה ולעולם למילף בעלמא לית לן למילף כ"א מדרשא דאותו כדר' יהודה וכך הוא דעתו ז"ל והא דהביא נמי קרא דהיתר חלב בהנאה משום דגם בו פרט הכתוב ההיתר בהדיא. וזה ממש כעין כוונת הש"ס דהכא וכדלעיל. ועוד דמלמדנו בזה לדעתו להלכה לכל נ"מ דדינא היוצאים מן הסוגיא דר' אבהו ודחזקיה וזה דבחדא פסק כר' אבהו ואליבא דר' יהודה וכדאמרן ובאידך דלא כר' אבהו וזה דהא לר' אבהו אמרינן קסבר כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותר' ולדידיה יעשה לכל מלאכה דחלב לטומאה ולטהרה איצטריך והוא ז"ל פוסק בזה כפשטה דהברייתא לר' יוסי הגלילי דלהיתר הנאה איצטריך וטעמיה בהא משום דע"כ למ"ד דחלב וגיד בכלל היתר הנאה דנבלה א"כ ע"כ דיש בגידין בנותן טעם ואנן סתים לן התנא כמ"ד אין בגידין בנ"ט כדתנינן בפרק גיד הנשה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה כלל להת"ק. וא"כ זה דלא כר"ע לא למאי דס"ד וקאמר לימא כתנאי וכי' ולא כדמסיק דכ"ע ס"ל כדר' אבהו בענין לא תאכל וכו' ור' יוסי הגלילי ס"ל כשהותרה נבלה היא הותרה ולא חלבה וגידה ור"ע ס"ל הותר חלבה וגידה. והאי סתמא דפ' גיד הנשה דלא כר"ע ודלא כר' אבהו בהא דס"ל כר"ע והשתא יעשה לכל מלאכה דחלב להיתר הנאה הוא דאיצטריך. והיינו טעמא דהרמב"ם דמביא גם קרא דחלב וכמה שפוסק בפ"ח שם דגיד הנשה מותר בהנאה כבר תירץ הרמב"ם ז"ל בחדושיו הביאו הה"מ דסמיך אק"ו מחלב ומה חלב שענוש כרת וכו' וזהו נמי כר' יוסי הגלילי. ולפי מה שאמרנו הכל ניחא בענין פסקיו ודבריו היוצאים זה מזה. ועיין במפרשיו ובמה שכתב הלח"מ ותראה דיש לפקפק בדבריו ובמה שבארתי דזהו העיקר דלדעת הרמב"ם ע"כ דדריש מאותו לאיסור הנאה ולכל איסורין שבתורה ובזה הכל מכוון בס"ד: