מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים א:ד:ד
Mareh HaPanim on Yerushalmi Pesachim 1:4:4 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Pesachim 1:4:4) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פסחים · free full Hebrew text
Open in the reader →רבי מאיר אומר משש שעות ולמעלן מדבריהן. לשיטתא דהכא דמבואר הוא דמפרש דר"מ ור' יהודה פליגי בגופה דפירושא דקרא דאך ביום הראשון תשביתו לר"מ הראשון זה ט"ו ולר' יהודה הראשון זה י"ד וזה לא כשיטת הבבלי בהא דהתם בדף ד' ע"ב קאמר בפשיטות דכ"ע מיהת חמץ משש שעות ולמעלה אסור וכדפירש"י ז"ל אסור מן התורה וכדמוכחא כולה סוגיא דהתם דמן התורה אסור. וכדי לתרץ לכל שיטתא ושיטתא מאי דקשיא לן בגוה נבאר בקצרה ובהיוצא לדינא לכל הני שיטות הפוסקים והמפרשים בענין פירושא דתשביתו כמוזכר בריש מכילתין. ומתוך הדברים ומוכרחים המה יתבאר לך דעיקר כגי' הישנה בספרי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' חמץ ומצה בהל' ב' ומה היא השבתה זו וכו' כדלקמן. ובתחלה נבאר ונאמר דלפי שיטתא דהכא דר"מ ס"ל חמץ משש שעות ולמעלה אינו אלא מדבריהם דדריש עליו על אכילתו. והאיך מקיים קרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי. וכדדריש רבא באמת מהאי קרא דהשבתת חמץ מחצות ולמעלה. ואם הזהירה התורה על ההשבתה באותו זמן. וכדכתבו התוס' בדף ה' ע"א ד"ה זמן שחיטה וכו'. א"כ ממילא נפקא לן איסור אכילת חמץ באותו זמן ומאי עביד ליה ר"מ בהאי קרא. וע"כ צ"ל דס"ל כקושיין דהתם דפריך על הא דרבא ואימא כל חד וחד כי שחיט ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא ופירש"י ז"ל לכולם זמן אחד קבע. וכן ביארו בתוס' שכתבו אע"ג דאמת היא דלא תשחט על חמץ כל חד וחד כי שחיט דאמרינן פ' תמיד נשחט השוחט את הפסח על החמץ עובר בלאו מ"מ כיון דאשכחן דהזהיר על ההשבתה והזהיר שלא לשחוט הפסת על החמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על ההשבתה. והשתא לר"מ דהכא צ"ל דאין ה"נ דס"ל כהך סתמא דמתני' דמשמע דכל חד וחד כי שחיט קאמר רחמנא ולא ס"ל כהך סברא דרבא ופליג על האי בריייתא דמייתי התם תניא נמי הכי וכו'. ולר' יהודה היא דשפיר אמרינן דזמן השבתה וזמן שחיטה חדא היא כדקאמר הכא. ולא תיקשי דא"כ ל"ל קרא דלא תאכל עליו חמץ לר' יהודה דממילא נפקא מלא תשחט ומאך תשביתו דהא ליתא דאיצטריך לא תאכל עליו על עשייתו לר' יהודה ליחודי ליה בלאו על אכילת חמץ מחצות ולמעלה ולוקה על זה דאי מהתם לא הוה נפקא לן אלא איסור אכילת חמץ מן התורה מאותו זמן. אך קשה לי על שיטת הבבלי לרבא דדריש מלא תשחט דזמן השבתה דקאמר רחמנא היינו זמן שחיטה דאז חל העשה דתשביתו וכמו שהסבירו התוס' א"כ השוחט הפסח על החמץ עובר בלאו ובעשה דתשביתו. וכדקאמר הכא בהדיא דלר' יהודה דמחייב בעשה ול"ת על ביעורו. א"כ הוה ליה למיתני במתני' השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת ועשה וזה קשה דווקא לפי שיטת הבבלי דדריש הכי אליבא דכ"ע וניחא לפי שיטתא דהכא דאיכא למימר דההיא סתמא דמתני' דפ' תמיד נשחט אליבא דר"מ הוא דאתיא ולית ליה האי סברא דרבא וכדאמרן הניחא לשיטת התוס' דס"ל לפרש תשביתו דקרא היינו הבערה וכמוזכר לעיל בריש מכלתין א"כ לא קשה אמאי לא חשיב בהאי מתני' דעובר בעשה משום דאכתי יכול לקיים העשה ולבערו עד שתחשך. ודמיא להאי דאמרינן פ' ואלו הן הלוקין גבי לאו הניתק לעשה דכל זמן שיכול לקיים העשה אינו לוקה על הלאו. וה"ה ה"נ לענין העשה שאי אתה יכול לומר עליו שעבר על העשה דתשביתו כל זמן שעדיין בידו לקיים העשה ואע"פ שעבר על זמן ההשבתה מיהת קיום העשה גופה בידו הוא עד שתחשך ולא עבר על העשה קרינן ביה אלא דלשיטת הסוברים דתשביתו דקרא היינו השבתה בלב דווקא וביעור אינו אלא מד"ס קשיא דהרי אחר זמן שתיטה דהפסח שוב אינו יכול לבטלו דלאו ברשותו הוא וא"כ אמאי לא חשיב התנא דעובר בל"ת ועשה ודאי לפי שיטת הר"ן בדרך רש"י כמוזכר בריש מכלתין לק"מ דפי' תשביתו דקרא יכול להתקיים בשני דברים אי בביטול לחוד בין לחמץ הידוע ובין לחמץ שאין ידוע או בבדיקה וביעור לחמץ הידוע לפ"ז נמי ניחא דלא קחשיב התנא להעשה דתשביתו דנהי דלבטל אינו בידו בביעור מיהת בידו לקיים העשה וביעור ג"כ בכלל תשביתו דקרא אלא דלפי גי' הכ"מ בספרי הרמב"ם דגורם השבתה זו שיחשוב בלבו שהחמץ הוא כעפר. ולפי גי' זו אין הביעור נכלל בתשביתו דקרא קשיא טובא מהאי מתני' דאמאי לא חשיב העשה וכן הרמב"ם בעצמו בפ"א מהל' ק"פ לא קחשיב אלא הלאו דלא תשחט בלחוד וקושיא זו צ"ע לפי גי' הכ"מ אשר ע"כ נראה לדעתי הקלושה שהנכון והאמת כפי נוסחא הישנה בספרי הרמב"ם ואף שכתב הכ"מ ולהר"ן שיטה אחרת בזה בפי' ההלכות. וא"א לפרש אותה שיטה לדעת רבינו לעניות דעתי אפשר ואפשר. ולא עוד אלא שמוכרח הוא לפרש כך מכח קושיא הנזכרת שהרי כך היא הנוסחא הישנה והביאה הכ"מ שם. ומה היא השבתה זו האמור בתורה הוא שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו ושאינו ידוע יבטלו בלבו וישים אותו כעפר וכו'. והרי זה ממש כדעת הר"ן לפי דרך רש"י. ומפני שתשביתו דקרא כולל ב' דברים ביעור לחמץ הידוע וביטול לשאינו ידוע לו. וא"כ זהו שכתב שיסיר החמץ הידוע לו וכו' שזה מצוה עליו לבערו ואת שאינו ידוע לו סגי בביטול ואינו מוטל עליו לחפש אחריו כדי לבערו אלא שמד"ס לחפש אחר החמץ במחבואות וכו' כמו שסיים שם הרמב"ם. ולא תידוק מדבריו שדעתו דהביטול לא מהני מדאורייתא אלא לחמץ שאינו ידוע בלבד וכך הבין הכ"מ בדבריו ולפיכך כתב מה שכתב. אבל זה אינו מוכרח כלל וכלל בדברי הרמב"ם אלא שכתב להמצוה האמורה בתורה וכפירושה כדרכו בכל מקום ועיקר המצוה להשבית ולבער מרשותו להחמץ הידוע לו שלא יהי' מצוי ברשותו ולשאינו ידוע לו א"צ לחפש אחריו אלא יבטלנו בלבו. ובודאי אם לא הסיר החמץ הידוע מרשותו וביטלו להחשיבו כעפר בעלמא יצא ג"כ י"ח מן התורה שהביטול נכלל נמי בתשביתו דקרא אלא לקיים המצוה כתיקונה ועל צד היותר נבחר הוא שכתב שיסיר החמץ הידוע לו מרשותו. והיינו לבערו ובביעור זה היא שנחלקו ר' יהודה וחכמים והרי זה ממש כדברי הר"ן בלי שום פקפוק. ומה שרצה הכ"מ לעשות ט"ס לנוסחא הישנה. וכתב שא"א ליישב נוסחא זו דאמרי' בגמרא אהא דאמר רב יהודה וכו'. ואם איתא דמדאורייתא בעי ביעור לחמץ הכי ה"ל למימר וכי משכת לה ליבערה וכו' זאת הקושיא ג"כ לפי דרכו היא למאי שהבין בדברי הרמב"ם שדעתו דלחמץ הידוע לו מהני אלא הביעור דווקא אבל אין זה דעת הרמב"ם כלל וכלל אלא כדאמרן שמצוה עליו לבערו ואם ביטלו מהני מדאורייתא. והשתא פריך שפיר דנהי דמצית אמרת דכי משכת לה לא יהי' לו פנאי לטרוח ולבערה לבטלו מיהת מצי מבטל ליה לכי משכח לה והא נמי סגי מדאורייתא שלא לעבור עליו וזה פשוט. וכן במה שכתב עוד הכ"מ אח"כ מצאתי שכתב רבינו בסוף הל' ברכות שמשעה שגמר בלבו לבטל וכו'. הרי מפורש דבביטול בלא בדיקה סגי עכ"ל בזה גם הוכחה וראיה זו לפי דרכו הוא ולפי דרכנו בדעת הרמב"ם והנוסחא הישנה היא שמדוייקת וכמו שנתבאר ניחא. ולא עוד אלא דבלאו הכי אין ראיה משם כלל וכלל שהרי הבדיקה הוא לעולם להחמץ שאינו ידוע דלהידוע א"צ בדיקה ורצה שם הרמב"ם ליתן טעם שתקנו נוסחת הברכה להבדיקה שהיא התחלת הביעור בנוסחת על ביעור ולא לבער מפני שהיא כמו אחר העשייה ולא קודם העשייה כמו שביאר שם למעלה ועל זה אמר וכך הוא מברך על ביעור חמץ וכו' מפני שהרי משעה שגמר בלבו לבטל אותו חמץ שאינו ידוע לו שלזה הוא רוצה לבדוק אחריו וא"כ כבר נעשית מצות הביעור לחמץ הזה קודם שיבדוק ולא שייך לומר לבער החמץ. ופשיטא לפי מה שבארנו דלעולם הביטול מהני מדאורייתא אף להחמץ הידוע א"כ פשוט הוא דמבואר הטעם למה שתיקנו נוסחת הברכה על ביעור חמץ. סוף דבר מכח הקושיא החזקה שהקשית למעלה מהאי מתני' דפ' תמיד נשחט אין כאן ספק שנוסחא הראשונה בספרי הרמב"ם היא העיקרית ודעתו כדעת הר"ן לפי דרך רש"י ז"ל והיינו טעמא דלא קחשיב התנא דהמתני' בהשוחט את הפסח על החמץ שאינו עובר אלא בל"ת דלא תשחט משום שעדיין עכ"פ בידו לקיים העשה דתשביתו ולבער החמץ שברשותו עד שתחשך כפי אשר נתבאר למעלה. וכל המעיין המבין ודרכו להודות על האמת יודה לדברי שכך הוא האמת והנכון. ודאתאן עלה מיהת לפי שיטתא דהאי תלמודא דלר"מ ע"כ לומר דכל חד וחד כי שחיט אמר רחמנא כמוזכר לעיל נבאר עוד כאן דבר אחד במה דלכאורה קשיא מהאי שיטתא דפרק הנזכר דגרסינן שם בהאי תלמודא בהלכה ד' על המתני' השוחט את הפסח על החמץ וכו' מנין שעובר בל"ת שנא' לא תשחט על חמץ דם זבחי אין לי אלא השוחט הזורק מניין ת"ל ל"ת על חמץ דם אמר ר' שמואל במה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר אמר ר' יוסה תיפתר שנתמנה לו חמץ בין שחיטה לזריקה או שהיה זה שוחט וזה זורק ע"כ. והנה לאוקמתא בתרייתא שהיה זה שוחט ולא היה לו חמץ שכבר ביער ולהזורק היה לו חמץ. ע"כ לומר דהש"ס לשיטתיה אזיל דלכל חד וחד כי שחיט אמר רחמנא. א"כ אין כאן אלא ל"ת בלחוד דאי זמן שחיטה לכולם אמר רחמנא וההזהרה על ההשבתה ג"כ באותו זמן כמבואר לעיל כפי' התוס' וכדקאמר בהדיא הכא. א"כ הזורק שלא ביער בזמן שחיטה עבר גם על עשה דתשביתו ואמאי לא חשיב ליה. אלא דזה קשיא לכאורה דהא אנן אמרינן הכא דזה אליבא דר"מ דווקא כמבואר בהסוגיא דאיהו ס"ל אחר חצות איסור חמץ מדבריהם בלבד הוא וכדלעיל ואלו לר' יהודה והלכתא כוותיה וכדדריש רבא דזמן שחיטה אמר רחמנא הדרן קושיא לדוכתה. וע"כ לומר משום דתשביתו כולל לביעור ג"כ. והרי עדיין בידו לקיים העשה. וזה שרציתי לבאר כאן דגם מהאי תלמודא מוכח ומוכרח הוא אליבא דר' יהודה דתשביתו כולל ב' דברים כדברי הר"ן וכדרך רש"י והרמב"ם ז"ל וכפי נוסחא הישנה ובזה הכל ניחא בס"ד: