מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פאה ו:ה:ד

ובלבד שבלין. כדפרישית וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה שם בהל' יט קמה שיש בה סאתים וכו' אין בה סאתים רואין את השבלים הדקות כאילו הן בריאות וארוכות וכו' ואם היתה ראויה להיות קמה אחת אומדין זה לעשות סאתים ושכחה אינה שכחה. מה שכתב ואם היתה ראויה להיות קמה אחת זה צריך ביאור מה כוונתו בזה דלענין הך דינא היה די בסיום ואם היתה ראויה לעשות סאתים. והנראה דמלמדנו בזה דין שכחת הקמה גופיה דאין שכחה נוהגת בקמה אא"כ היה בקמה סאתים ושכח מקצתה דאז יש בה תורת שכחה ולאפוקי אם הקמה כולה היא פחותה מסאתים דאין שם קמה עליה. וזהו מ"ש בפ"א מהל' אלו בה"ו כשם שהשכחה בעמרים כך הוא בקמה אם שכח מקצת הקמה ולא קצרה ה"ז לעניים והיינו אם יש בה סאתים שם קמה עליה ואם שכח מקצתה הוי שכחה ולאפוקי אם שכחה כולה כדתנן במתני' ונלמד דין זה מהתוספתא פ"ג שאחר שהובא שם פלוגתא דרשב"ג ורבי בענין עומר אם מציל את הקמה כדמייתי לה הכא בהלכה דלקמן ושם כתובה בשיבוש ברישא דברייתא כמו שיתבאר לקמן ובתר הכי גרים יפה כח עני בקמה יתר מבעומר ובעומר יתר מבקמה שהקמה יש בה לקט שכחה ופאה משא"כ בעומר העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה הקמה אינו שכחה עד שיהא בה סאתים. וזה לכאורה נגד מה דתנן במתני' ואין לנו לומר דהברייתא פליגא על סתמא דמתני' שנשנית בלי שום חולק ולא אשכחן שום פלוגתא בזה אלא דה"ק אין בה דין שכתה עד שתהא קמה שיש בה סאתים ואז אם שכח מקצת ממנה יש בה שכחה אבל העומר מה שיש בו דין שכחה עליו ובלבד שלא יהא בו סאתים והיינו מה שסיים הרמב"ם כאן ואם היתה ראויה להיות קמה אחת. כלומר שהיתה ראויה להיות בה סאתים שהוא שיעור קמה אחת אומדין זה לעשות סאתים. השבלים הדקות והשדופות כאילו הן בריאות ומלאות וזהו שחזר וכתב ושכחה. כלומר ואם שכחה כולה אינה שכחה. וסמך על מה שכבר הזכיר בפ"א כמו שנתבאר וכן למדנו זה מדבריו בפי' המשנה דלקמן ועיין בדבור שאח"ז: