מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פאה ה:ג:א

אין מגלגלין בטופח. לפי הסוגיא דגמרא ומייתי הך דתוספתא על המתני' משמע להדיא דמתני' בענין דין הבא לרבץ שדהו מיירי וכמו שפירש הר"ש ז"ל ומ"ש שם לרבנן שמין הפסד עניים ובעה"ב משלם לעניי אותה העיר זהו אגב שיטפא דפשיטא היא ולמי משלם אם לא לעניים שהפסיד להם ומה שאמרו כאן לעניי אותה העיר לא עלה קאי אלא על הסיפא בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וכו' דבזה דינא קמ"ל לר"א דצריך להטריח עצמו להוציא הוצאות ולשלוח להן לעניי אותה העיר שנטל משם וע' בדין זה בדיבור דלקמן. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה פי' לאין מגלגלין בטופח בענין אחר וכמו שהביא הר"ב בפי' הא' ובחיבורו שתק מענין דין מה שפי' בהמשנה דנהי דהלכה כחכמים שמתירין מפני שאפשר שיהיה הלקט מזרע הטוב כמו שמסיים בפירושו מ"מ היה צריך להשמיענו דין היתר הזה והרי שנוי במשנה הוא וא"ב לאו מילתא דפשיטא היא ולומר דמילתא דלא צריכא לא תני והנראה שחזר בו מפירושו וכפי דמשמע מסוגית הש"ס דמתני' בדין דהמרבץ שדהו מיירי ומיהו במ"ש הוא ז"ל בדין זה בפ"ד ממ"ע בהלכה ח' הצריך לרבץ שדהו וכו' כתב כלשון התוספתא וכהת"ק ועל דברי ר' יהודה כתב שזהו מדת חסידות דלא קיי"ל לדינא אלא כהת"ק אבל קשה דלא כתב כלום משומת ההפסד להעניים כדמשמע מהכא וא"א לפרש הא דקאמר והא רבנן אמרין וכו' בענין אחר ב"א על רבנן דמתני' קאי וכדאיתא ואם נפרש ושמין לעניים בהפסידן היינו כסברת הת"ק כהתוספתא שאם אין הפסדן שוה להפסד הבעה"ב אז מותר א"כ מאי האי דקאמר לר"מ שמין של בעה"ב בהפסידו ובמאי הוא דפליגי סוף דבר איך שהיה מפרש להמתני' מה דפסק כהת"ק דהתוספתא ולא פסק למסקנת הש"ס בהא צ"ע: