מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ערלה א:ג:ח

שרשים אין בהן ממש וכו'. והמסקנא דמהך ברייתא נטע והקדיש ליכא למישמע מינה דיש בהן ממש דשאני התם כדקאמר ולא דמיא דהקדש ראוי הוא לפדותו וכו'. והלכך נמי פסק הרמב"ם כהך תוספתא בפ' הנזכר בהלכה ז' הקדישו ואח"כ נטעו וכו' נטעו ואח"כ הקדיש חייב בערלה ואפ"ה פסק כהאי דר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהן ממש שהרי כתב בהדין הנזכר בדבור דלעיל והיו פירות בילדה וכו' ומשמע דוקא בכה"ג שהיו בה פירות מקודם אבל לשמא השרישה מקודם שסבכה להזקינה לא חיישינן דשרשים אין בהן ממש לענין ערלה ובכה"ג וכעין שהוזכר לעיל בהלכה א' א"נ דאיכא למימר דדעת הרמב"ם נוטה ללמוד מהאי דשמעינן מתירוצא קמייתא על הא דפריך וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחה מן הזקינה ומשני ר' חנניה דמתני' דסיפוק הגפנים וכו' דר' יהודה היא וכו' וכדפרישית דר' יהודה דהתוספתא היא וא"כ טעמא דמתני' בהאי דינא דילדה שסבכה בזקינה משום דמתאחה היא עד שלא תשריש ולעולם בעלמא יש לומר דשרשים יש בהן ממש ונ"מ בין ב' התירוצים להא דאמרינן לעיל בהלכה א' שורש הפטור פוטר אבל לדינא דהמתני' ולהך דילדה שסיבכה אין נ"מ לדינא אם אמרינן דטעמא משום הכי או משום הכי ומיהו נראה לדעת הרמב"ם דתפס להך תירוצא קמייתא לעיקר דהרי פוסק הוא כהאי דר' יהודה דהתוספתא שכך כ' שם בהלכה י"ט אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה ומן השרשים חייב והכ"מ רצה לומר בזה דגי' אחרת היתה לו בתוספתא ואיפכא גריס לה ולאו מילתא היא דא"כ הוא ג"כ כנגד דברי הש"ס דמוכח דגריס לה כהגי' אשר לפנינו אלא דטעמו בהך פיסקא מדמוקי לה הש"ס להמתני' ולהך דילדה שסיבכה בזקינה כהאי דר' יהודה א"כ סתמא דמתני' ס"ל כוותיה והלכה כר' יהודה דהתוספתא ועיין בתוס' מנחות דף ס"ט ע"ב ד"ה דאמר רבי אבוהו אמר רבי יוחנן ילדה וכו' שהביאו להאי דהכא אלא שלא ביארו שם להא דקאמר דרבי יהודה הי רבי יהודה הוא ואין ספק דרבי יהודה דהתוספתא הוא כדפרישית ומענין דהשרשים יתבאר עוד לקמן בפ"ק דבכורים בהגיעי לשם בס"ד וע"ש בהלכה א' ד"ה מתני' דרבי דאמר שרשין חיין זה מזה: