מראה הפנים על תלמוד ירושלמי ערלה א:ב:ו

בשגזל קרקע וכו'. הר"ש פי' לזה דאדלעיל קאי בר"ה פטור כגון שגזל קרקע ופריך ויש קרקע נגזלת וכו' ומשום הכי מסיים וכתב וכולה מילתא דתמיהא דהא מתני' תנן הגזלן שנטע חייב וכו' וכך הובא בהתוס' פ' לולב הגזול דף ל' ע"ש וכבר זכרתי מזה לעיל בפ"ז דכלאים שם דיש להפליא הרבה והרבה על פירושם ועל תמיהתם הבא להם מחמת זה דלמה דחקו עצמן להכנס בעירוב פרשיות ועירבו הענינים בלא הפסק בין ענין לענין דזה ברור ופשוט הוא דהאי בשגזל קרקע ענין בפ"ע הוא ולא שייך כלל להאי דלעיל אלא לפרושי הגזלן שנטע דבמתני' הוא וכלומר דקשיא מאי הגזלן דקתני דאי בגזל נטיעות של חבירו ונטעו בתוך שלו מאי קמ"ל וכי בשביל שגזל הנטיעות לא יתחייב בערלה ועוד דאי בכה"ג גזלן קרית ליה והא אנן שנינו בהני עשרה תנאים שהתנה יהושע וקוטמין נטיעות בכל מקום כמו שהובא בהאי ש"ס בפ' הספינה ובש"ס הבבלי פ' מרובה דף פ"א והלכך מוקי לה בשגזל קרקע ונטע בתוכה וקמ"ל דאף שתחזור הקרקע אח"כ להבעלים אם תשיג ידו להוציאה ממנו מתחייב הוא בערלה בנטיעת הגזלן אם חזרה אצלו בתוך שני ערלה ופריך ויש קרקע נגזל ואכתי מאי קמ"ל והלא לעולם בחזקת בעליה עומדת ומשני ר' הילא אע"פ וכו' וכלומר כדאשכחן לעיל בכלאים גבי אנס שזרע את הכרם דמיהת יש יאוש לקרקע לאסור מדבריהם ואע"פ שלא נשתקע שם הבעלים ממנה וכדאמר התם ר' הילא גופיה דהכי מוכח ממתני' דהתם והלכך קמ"ל נמי הכא דאע"ג דערלה ד"ת הוא ואין יאוש לקרקע לענין דבר איסור שהוא מן התורה היא גופה אשמועינן כי היכא דלא תימא כמו דהתם יש ייאוש מיהת מד"ס ולענין להחמיר שיאסר האנס בזריעתו להכרם מד"ס והכא נמי תאמר שהחיוב מד"ס בלבד הוא קמ"ל במתני' דחייב בערלה מן התורה כדמוכח מדחשיב ליה בהדי אינך דמן התורה מתחייבין הן וכד אתינן להכי א"כ לעולם מתחייב הוא בערלה בין נתייאשו הבעלים ובין לא נתייאשו דהא ייאוש לא מהני מידי להקרקע מן התורה כדמוכח מכמה מקומות בהש"ס וא"כ מה לי אם נתיאשו או לא וכדאמרן וכן לענין קנייה פשיטא דלא למאי דקי"ל דייאוש כדי אפי' בעלמא לא קני וטעמא דמחלקינן בין כלאים לערלה בענין הגזלן דהתם אמרינן דהאיסור הוא מד"ס בלבד ובעינן מיהת ייאוש בשלא נשתקע שם הבעלים והכא אמרינן דלעולם מן התורה מתחייב בערלה משום דשאני גבי כלאים דלענין שיאסר האנס את הכרם הוא ואנן קי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כמבואר שם א"כ בדין הוא שלא יאסר הכרם של חבירו בזריעתו אלא מד"ס אמרו שאוסר בשנתיאשו הבעלים ואע"פ שלא נשתקעו אבל הכא בערלה דהאיסור רוכב על הנטיעות עצמן שהן הן מתחייבין בערלה ואינן אוסרין לדבר אחר והן בעצמן בדין הוא שיהו נשארין לעולם באיסור שני ערלה ואע"פ שלא נתייאשו הבעלים דלענין מאי ליבעי ייאוש ומאי מהני ייאוש דכה"ג אם היה צריך ייאוש וכמו שנתבאר ולפיכך כ' הרמב"ם סתם לדין הזה בפ"י ממ"ש ונ"ר בהלכה ה' והגזלן שנטע חייב בערלה והרב שכתב כאן ונתייאשו הבעלים ממנה לקח לו דרך לעצמו שלא נמצא לאיזה מפרש שפי' כן ובזה העיר התוי"ט אבל לא כתב הטעם לעיקר הדין ומאי שנא זה מההיא דאנס בכלאים ולפי מה שבארתי הכל ניחא בס"ד: