מראה הפנים על תלמוד ירושלמי נדה א:א:ז

ומקולקלת למניינה ומטמאה את בועלה למפרע. ובתוספתא לא גריס למפרע וכן בגי' דהתם בדף ו' ע"א ליכא למפרע. וגי' דהכא כר"מ אתיא כדמפרש שמואל התם בדף ט"ו ע"א להמתני' שם אליבא דר"מ אבל לחכמים דפליגי עליה אינה מטמא בועלה אלא מכאן ולהבא:

תמן אמרין מעת לעת שאמרו משכבה כמגעה. זהו ברייתא דאבימי בפרקין שם וכדפרישית בפנים כמסקנא דרבא. וכן הא דבועל נדה כדפרישית דאמשכב ומושב שלו קאי דאלו הוא עצמו בהדיא תני בת"כ דמטמא אדם וכלי חרס בהיסט ומייתי לה התם לקמן בפ"ד דף ל"ג ע"א וכ"פ הרמב"ם ז"ל ברפ"ג ממשכב ומושב:

הדא אמרה ודאי מגעה ברה"ר טמא. התוס' החליטו להא דהכא כמבואר בדבריהם בריש מכלתין וכדמוכח מהתוספתא. והרמב"ם ז"ל שסתם דבריו שם בזה נראה דג"כ דעתו ז"ל כהתוספתא וכפסקא דהאי תלמודא בהא וסמך על מה שביאר בדין ספק טומאה בר"ה בפט"ו מאה"ט שאינו אלא בספק נגע ספק לא נגע כמ"ש שם בהל' ח' וא"כ ודאי מגע בטומאת מעת לעת אף ברה"ר הדין הוא כאן דטומאתו בספק הוא במה שאמרו ועוד דהוא בכלל מה שנשנה בפ"ד דטהרות גבי אלו ספיקות שטהרו חכמים וכו' אבל דבר שהוא אב הטומאה והוא מד"ס ספיקו טמא והרי דינים אילו שבמשנתינו כאן קרא הוא ז"ל לכולן אבות הטומאות מד"ס כמו שכתב בספ"ג ממשכב ומושב ואף דמתני' דטהרות לא איירי אלא בדבר שהוא אב הטומאה ודאי מד"ס ולא בספק מיהו כל זה לענין ספק מגע ולא לודאי מגע כמו שמבואר בדבריו ז"ל באה"ט שם בהל' א' שכתב אבל אב הטומאה שהוא מדברי סופרים ספיקו טמא אלא אם כן היה האב עצמו טמא בספק כגון בית הפרס וארץ העמים שאין שורפין על ספק מגען. וא"כ בודאי מגען הכא דינו לעולם בין ברה"ר בין ברה"י שוה הוא וכמה שאמרו דתולין הן: