מראה הפנים על תלמוד ירושלמי נדה א:א:ה

נשמעינה מן הדא טומטום ואנדרוגינוס שראו דיין שעתן. הרמב"ם ז"ל לא הביא להאי תוספתא לא בדין טומטום ואנדרוגינוס שכתב בפ"א ממשכב ומושב הל' ז' שלא העתיק אלא לשון המשנה דזבים ולא כתב כלום מדיין שעתן וגם לא זכר כלום בפ"ג שם בדיני טומאת מעת לעת שבנדה לחלק בין עיקר הטומאה מספק הוא או לא כדמחלק הש"ס דהכא ופשיט לה מהתוספתא ונראה שדעתו ז"ל שלא פסק כהאי תוספתא וטעמו דהא כתמין ג"כ עיקר טומאתן מספק הוא כמבואר בכמה מקומות במכילתין וכמה שביאר בהדיא בדבריו בפ"ט מא"ב הל' ב' ומד"ס שכל הרואה כתם ה"ז טמאה וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא וכן בפ"ג ממשכב ומושב בהל' ט'. ואעפ"כ טמאה היא למפרע כדאמרינן בהדיא בברייתא הכא לקמן וכן התם וכמו שביאר שם ואע"ג דבשאר חומרות לא ילפינן טומאת מעת לעת מטומאת כתם כדאמרינן התם לקמן פ"ב דף ט"ו ע"א התם אין שור שחוט לפניך הכא יש שור שחוט לפניך מ"מ ראיה גדולה היא מכתם לענין דלא משוינן להאי דינא לספק ספיקא כמו בכתם דעיקר טומאה הוא מספק ואפ"ה מטמינן הטהרות למפרע בטומאת ספק וע"כ לומר דהך ברייתא דטומטום ואנדרוגינוס לאו ככ"ע אתייא אלא כתנאי היא דברייתא דכתם פליגא עלה והכי מוכח מהתוספתא דפ"ג דקתני התם כל אשה שיש לה וסת כתמה מטמא למפרע שאם תראה שלא בשעת וסתה מטמא מעת לעת רבי אומר החמירו בכתם יותר מן הראייה שהכתם מטמא למפרע והראייה אינה מטמאה אלא מעת לעת. ואי איתא אמאי לא חשיב האי חומרא שהכתם טומאתו למפרע אפי' הוא ס"ס וראייה אינה מטמאה מעת לעת אלא בראייה ודאית אלא לאו דלא פלוג רבנן בזה וה"ז דומה למה שכתבו התוס' בדף כ"ט ע"א דמוכח מהתם דמחמרינן אפי' בכמה ספיקי ע"ש. כך נלע"ד לטעמו דהשמיט להא דהכא ולא כמ"ש הרב בעל מל"מ בפשיטות לדינא להא דהכא: