מראה הפנים על תלמוד ירושלמי נדה א:א:ג

ולא מודה הלל במבוי שהוא מתכבד וכו'. בזה יש להשוות ממש כשקלא וטריא דהתם אליבא טעמא דפלוגתייהו וזה דהתם לא פריך ממבוי אלא לשמאי ולטעמא דהעמד אשה על חזקתה דלהלל לק"מ דלא ס"ל העמד על חזקתו אלא בדבר דאתו מעלמא אבל לא באשה דמגופה אתיא וזהו לגי' רש"י ז"ל וכן לגי' התוס' דלא אמרינן העמד דבר על חזקתו אלא בר"ה והיינו ספק נגע ספק לא נגע אבל לא ברה"י וא"כ ל"ק להלל ממבוי דכרה"י הוא. והכא מדייק ר' יוסי למאי דפריך לשמאי ממבוי וה"ק ומאי טעמא לא קשיא לך אדהלל דהא אשה למבוי המתכבד דמיא ומאי אית לך למימר על כרחך דלהלל לא ס"ל הא דמשום שעוברין בה מי רגלים תהוי כמבוי המתכבד אלא דאפ"ה אמרינן דכותלי בית הרחם מוקמי לדם ושמאי ס"ל דאין כותלי בית הרחם מעמידין לדם ומהאי טעמא גופיה לפי שמי רגלים מצוין בה ואי הוה בה דם מעיקרא הוי משכחא ליה דהמי רגלים היו שוטפין אותו לחוץ וא"כ כד אתינן להכי תו לא צריכין לטעמא אחרינא לפלוגתייהו אלא דבהא גופיה פליגי אי מוקמי כותלי בית הרחם לדם או לא וכדאמרן ולא דמיא כלל למבוי וכדאמרינן התם נמי בזה דלהאי לישנא וללישנא דאשה מרגשת בעצמה ליכא למירמי כלל ממבוי. ומיהו בהא דמשמע מהכא דטעמא דמבוי דמטהרינן משעת הכיבוד לפי שחזקתו מתכבד הוא וזה מוכרח הוא דס"ל להאי ש"ס הכי מדמדמי מתכבד לשטף של גשמים עובר. בהא לא קאי המסקנא הכי התם בפ"ז דף נ"ו ע"ב דלא אמרינן חזקתו מתכבד אלא חזקתו בדוק הוא לפי שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כבודיהן וזה לא שייך לא בשטף של גשמים ולא לדמות לדין אשה לדין מבוי מהאי טעמא ולדייק אליבא דהלל והשתא בלאו הכי ניחא הא דלא מדייק התם אליבא דהלל ממבוי מידי: