מראה הפנים על תלמוד ירושלמי נזיר ו:א:ד

השתחויה ללמד על עצמה שאינה מעשה. בבבלי סנהדרין דף ס' קאמר לפי שיצתה זביחה לידון בעבודת פנים מנין לרבות השתחויה כו ת"ל כי לא תשתחוה לאל אחר מפני שהשתחויה לאו עבודת פנים היא כדפירש רש"י ז"ל שם אלא עבודה דרך כבוד מיקריא והא דלא קאמר התם הך טעמא לפי שאינה מעשה משום דלשיטתיה אזיל דמסיק שם הש"ס לקמן דף ס"ה דהשתחויה הויא מעשה כדאמ' רבי יוחנן דאפי' לרבנן דפליגי אדר"ע במגדף וסבירא להו דעקימת שפתיו לא הוי מעשה מודו הכא דכפיפת קומתו הוי מעשה וסוגיא דהכא אזלא אליבא דר"ל דקאמר התם מאן תנא השתחויה דחיי' עליה קרבן ר"ע היא דאמר לא בעינן מעשה ולרבנן לא הוי מעשה והלכך קאמר הכא דמה"ט יצאה ללמד על עצמה וכמה שהוכחתי לקמן. (וראיתי למי שכתב תמה על פירש"י ז"ל דלמה לא תחשב השתחויה לעבודת פנים ומפורש בקרא בהרבה מקומות שמצוה להשתחות בבוא בית ה' ואם שאינה עבודה ממש עכ"פ עובדין בה השם ומשום זה פי' לפי הנראה לו דאף בבבלי הכוונה כמפורש כאן דס"ד דהשתחויה אינה בכלל זביחה לפי שאין בה מעשה. ואני לא תמה דנעלם ממנו הסוגיא הנזכרת לפי המסקנא כרבי יוחנן אלא שנעלם ממני הידיעה בתחלה במקומו דקאמר לפי שיצתה זביחה לידון בעבודת פנים כו' ומאין למד זה דהשתחויה עבודת השם היא אם מהשתחויה דכתיב גבי בכורים דלדרך כבוד באמרה ובשעת יציאתו כדתנן פ"ג דבכורים ולא מנה אותה הרמב"ם במצות עשה אלא להפריש ולקרות ואנחנו אין קוראין כאן עבודת השם אלא המיוחדים לקרבן וכך הם דברי הרמב"ם בכ"ג מהלכות ע"ז הלכה ג' זביתה בכלל עבודה היתה למה יצתה לומר לך מה זביחה מיוחדת שעובדין בה לשם וחייב כו' אף כל עבודה שהיא מיוחדת לשם אם עבד בה לאל אחר כו' לכך נאמר לא תשתחוה לאל אחר לחייב על ההשתחויה כו' ע"כ הרי לך בפירוש דמזביחה למדנו על כל עבודת השם שחייב עליהן אפילו שלא כדרכה והשתחויה דלאו עבודת השם היא משום דרבינן מקרא כדברי האי ברייתא דהתם וכפי פי' רש"י ז"ל). ומסקנא דהכא דלא אמרי' יצתה השתחויה לחלק אבל בבבלי מסיק דיצתה לחלק כדאמר אביי התם דף ס"ג ג' השתחויות בע"ז למה דכתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם כי לא תשתחוה לאל אחר אחת לכדרכה ואחת שלא לדרכה ואחת לחלק. וקשה לפי סוגית הש"ס דהכא דאמאי לא נלמוד מהאי קרא הג' דיצתה לחלק והנראה דה"ט דהאי ש"ס ס"ל כר"ל כמ"ש לעיל דלרבנן לא הוי מעשה וא"כ לא משכחת כלל חיוב קרבן בה ולא שייכא למימר יצתה לחלק ולא קאמר הכא יצתה ללמד על עצמה אלא לענין חיוב מיתה ולרבות לשלא כדרכה ומילתיה דאביי אזלא לפי המסקנא דהתם כרבי יוחנן וכדאמרן:

מכיון דתימר לצורך יצאת כו'. כדפרישית דהוי ליה למכתב לא תעשה מלאכה בכל מושבותיכם וכן תירצו התוס' ביבמות דף ו' ד"ה טעמ' וע"ש: