מראה הפנים על תלמוד ירושלמי נזיר ד:ו:ו

רבי יוסי בן חנינה שאל מליקת העוף שלו מהו שתאכל. למ"ד הלכה היא בנזיר לא קמיבעיא ליה דהלכה למשה מסיני הוא הכי ולית ביה לא משום נבילה ולא משום חולין שנשחטו בעזרה אלא למ"ד מדרבנן הוא כדי לחנכו במצות הוא דקא מיבעיא ליה ומסיק הכא דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ולעולם חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא והכא אין בו משום חולין שנשחטו בעזרה דנותר ומעקר הוא כדתניא בהאי ברייתא. ומינה גופה שמעינן דחולין בעזרה דאורייתא מדאימעוט נוחר ומעקר משום דחולין בעזרה נפקא לן מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום ולא אסרה התורה אלא בזביחה וכדקאמר בבבלי פ"ב דקידושין דף נ"ח ופ' כיסוי הדם דף פ"ו דמהאי טעמא קסבר ר"ש השוחט את הטרפה או נמצאת טרפה דאין בהן משום חולין בעזרה דס"ל חולין בעזרה דאורייתא ודריש מוזבחת דבעינן שחיטה ראויה. ובבבלי פרקין דף כ"ט פליגי בה רבי יוחנן ורבי יוסי ב"ח דר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ורבי יוסי ברבי חנינה קסבר מדרבנן הוא ופריך התם לרבי יוסה ב"ח הא אית ביה משום נבילה ומשום חולין בעזרה ומשני קסבר לה כרבי יוסי כרבי יהודה דאין שחיטה לעוף מן התורה וחולין בעזרה לאו דאורייתא ואיכא למידק מאי דוחקיה לומר דס"ל חולין בעורה לאו דאורייתא הא אפילו למ"ד דאורייתא שפיר מיתוקמא מילתיה דרבי יוסי ברבי חנינא כדאמרן וי"ל דלמאי דמשמע בפ' כיסוי הדם שם וכן בפרק השוחט דף כ"ח דלמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה נחירתו זו היא שחיטתו לענין כיסוי הדם וא"כ הכא נמי כן ולרבי יוסי ב"ח דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ע"כ דס"ל נמי חולין בעזרה לאו דאורייתא ולשיטתא דהאי תלמודא ע"כ לומר דלא ס"ל האי סברא נחירתו זו היא זביחתו דוזבחת דוקא. והרמב"ם בפ"ב מנזירות. פסק כמ"ד הלכה היא בנזיר וכן הוי המסקנא אליבא דרבי דס"ל התם יש שחיטה לעוף מן התורה וא"כ ע"כ דהלכה היא בנזיר ס"ל דכל השקלא והטריא דקאמר שם לקמן בפרקין לא הוי אלא דיחויא בעלמא אבל באמת ס"ל לרבי הלכה היא בנזיר כדכתבו התוס' בפרק השוחט שם. ובריש פ"ב מהלכות שחיטה פסק הרמב"ם ז"ל דחולין בעזרה דאורייתא מהאי דרשה דקרא כי ירחק ממך וגומר וכסתמא דמתני' סוף האיש מקדש וכתב שם הלכה ב' אבל הנוחר והמעקר בעזרה והשוחט ונמצא טרפה כו' הרי אלו מותרין בהנייה וזהו כברייתא דהכא וכמשמעות הסוגיא וכ"מ כתב שם דפסק כר"ש דלעיל וצריך טעם למה ע"כ. ויש לישב לדעת הרמב"ם דהיינו טעמיה מדאמרינן שם דף פ"ה ראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם דס"ל שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ושנאו בלשון חכמים ומפרש טעמא דראה דבריו בהא משום דכתיב אשר יאכל וש"מ דשחיטה הראויה לאכילה בעינן והשתא נמי זהו הטעם דפסק כר"ש בההיא דחולין בעזרה משום דבהאי קרא כי ירחק וגו' ואכלת כתיב ובעינן שחיטה הראויה לאכילה וכל הסוגיא דהכא ודפ' השוחט אזלי כחכמים דר"ש והוא ז"ל פסק כר"ש כדקי"ל בכיסוי הדם כוותיה מה"ט וזהו לענ"ד דבר נאה ומתקבל. ויש לי עוד כמה מהני מילי מעלייתא בהאי ענינא ואין כאן מקומן להאריך: