מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מגילה ג:א:ד
Mareh HaPanim on Yerushalmi Megillah 3:1:4 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Megillah 3:1:4) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מגילה · free full Hebrew text
Open in the reader →מהו ליקח אבנים מבה"כ זו ולבנות בבה"כ אחרת וכו'. הכא משמע דנקט להא דר' חלבו למסקנא דקאמר לא אסר ר' אימי אלא מפני עגמת נפש ומשמע דהכי קיבל מיניה דאל"כ מנ"ל לומר כן. ובבבלי פרקין בדף כז ע"ב גרסי' רמי בר אבא הוה קא בני בי כנישתא הוה ההיא כנישתא עתיקא הוה בעי למסתריה ולאתויי ליבני וכשורי מיניה ועיולי להתם יתיב וקמיבעי' ליה הא דרב חסדא דאמר רב חסדא לא ליסתור אינש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתא התם משום פשיעותא. כה"ג שאין סתירתו אלא לבניינו של זה מאי אתא לקמיה דרב פפא ואסר ליה לקמיה דרב הונא בריה דרב יהושע ואסר ליה. ולכאורה היה נראה לומר דסוגיות האלו פליגי בהני תרי לישני דאיתמר בריש פ' השותפין בב"ב ד"ג על הא דרב חסדא לא ליסתור אינש וכו' א"ד משום פשיעותא וא"ד משום צלויי מאי בינייהו א"ב דאיכא בי כנישתא אחריתי והשתא ס"ל לסתמא דהאי ש"ס דטעמא הויא משום פשיעותא וא"כ בכה"ג דאין לחוש שמא יפשעו ויתייאשו מלבנות שהרי אין סתירתו של זה אלא לבנינו של זה הלכך קאמר ר' חלבו דלא אסר ר' אימי מדינא אלא מפני שיהא להן עג"נ ויזדרזו לבנות בה"כ החדשה או דנאמר מפני עג"נ כהאי דתנינן לקמן בבה"כ שחרב עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עג"נ וכדי שיזכרו ויתנו לב לבנותו וה"נ כדי שיתנו לב ג"כ לבה"כ זה הישן לתקנו ולבנותו ומיהו לב' הפירושים עולה המסקנא דהכא דבכה"ג לא אסור מדינא ולא דמיא להא דרב חסדא משום דליכא ביה משום פשיעותא. וסוגיא דהש"ס דילן לפי המסקנא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאסרי ליה ס"ל דטעמא הויא משום צלויי ומש"ה אסור אפי' היכא דליכא משום פשיעותא. ונמצינו למדין דלכל חד וחד מהני לישני איכא קולא וחומרא ללישנא קמא משום פשיעותא איכא חומרא דאע"ג דאיכא בי כנישתא אחריתא אסור דהא מיהת משום פשיעותא איכא ואיכא קולא בכה"ג דאיירינן הכא דמשום פשיעותא ליכא ושרי מדינא וללישנא בתרא משום צלויי איפכא הויא וזה פשוט. והרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' תפלה בהל' י"ב כתב אין סותרין בה"כ כדי לבנות אחר או במקום אחר אבל בונין אחר ואח"כ סותרין זה שמא יארע להם אונס ולא יבנו והרי דבריו ז"ל כמ"ד משום פשיעותא וכדפרש"י ז"ל להאי לישנא דלמא מיתרמי אונס ופשעי ולא בנו אחריתי ולכאורה קשיא הא ממסקנא דהאי דרב פפא ורב הונא מוכח בהדיא דסברי דטעמא הויא משום צלויי והלכך אסרי ליה דלא הוה ליה בי כנישתא אחריתא ואף דמסתמא ה"ל דוכתא לצלויי ומזה (תראה דנ"א דאיתא שם כהאי מאי בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי ליתא חדא דאיזו עיר שבונין להן בבה"כ וליכא ביה בית אחד דמצי לכנופי בי עשרה ולצלויי האי מלתא דלא שכיחא היא ועוד דלפי נוסחא זו להאי לישנא מאי קמיבעי' ליה לרמי בר אבא אי ה"ל דוכתא לצלויי שרי ואי לא הוי ליה פשיטא דאסור וזה ודאי אין לומר דלא מיבעיא ליה אלא ללישנא קמא דמשום פשיעותא ואף דנראה מדברי הגה"ה בתוס' שם כהאי נוסחא מ"מ אין להעמידה אלא מדוחק ולא נאריך בזה) דכי לא אשכח חדא ביתא לכנופי בי עשרה ולצלויי ביה אתמהה אלא דע"כ דאבי כנישתא דוקא קפדי ואסרי ליה וא"כ מאי טעמא פסקו הרי"ף והרמב"ם דלא כרב פפא ורב הונא בש"ס דילן וא"ל דאף דנהגי למיפסק כלישנא בתרא בכל מקום מ"מ הכא פסקו כלישנא קמא לחומרא כנראה מפשטות הסוגיא התם דהא ליתא דכבר נתבאר דאיכא צד קולא וצד חומרא לתרוייהו דהני לישני. והכ"מ שם כתב וטעמא דפסקו כלישנא דמשום פשיעותא מדאמרינן התם בסמוך א"ל רבינא לרב אשי גבי זוזי ומחתי מאי וכו' והא בעיא בטעמא דפשיעותא שייכא. טעם זה אינו מכריח להכריע כהאי לישנא דמשום פשיעותא דנהי דבעיא זו שייכא להאי לישנא מ"מ מי לא מצינן למימר דרבינא דבעי להאי לישנא הוא דבעי לה וכדאשכחן בדוכתי טובא בהש"ס דבעי לחד מ"ד וגדולה מזו מצינו דבעי בהש"ס לפי טעמא דב"ש ואף דידוע דלית הלכתא אלא כב"ה מ"מ לברורי מלתא אליבא דב"ש הוא דבעי וה"נ כן ופשיט ליה רב אשי דאפי' בכה"ג אסור להאי לישנא דלמא מתרמי להו פדיון שבוים וכו' וכתב עוד הכ"מ וכן בפ' בני העיר גרסי' רמי בר אבא וכו' ולקמיה דרב הונא ואסרה והא ודאי מוכח דהוה ליה בי כנישתא אחריתא לצלויי דאי לאו הכי ליחוש להאי איכא דאמרי משום צלויי ואיהו ל"ה מיבעי' ליה אלא משום פשיעותא ואפ"ה אסרי ליה אלמא דס"ל דטעמא הוה משום פשיעותא עכ"ל בזה ומאוד יש לתמוה על דבריו אלו דמהיכא מוכח דהו"ל בי כנישתא אחריתא דלמא לא הו"ל והוא גופה קמיבעיא ליה אי דטעמא דהתם משום פשיעותא ומכיון דליכא הכא האי טעמא שרי או דלמא טעמא דהתם משום צלויי ומכיון דליכא בי כנישתא אחריתא אסור ופשטי ליה דטעמא הויא משום צלויי ולפיכך אסור ולא היה רמי בר אבא צריך להאריך ולומר אי אימא דטעמא דהתם משום צלויי משום דממילא מובן הוא לכוונת בעיא דיליה ועוד דהיכי ס"ד למימר דאסרי ליה משום דסבירא להו דטעמא משום פשיעותא והא לא שייכא לה פשיעותא כלל בגוונא דרמי בר אבא כדפרש"י ז"ל בהדיא שאין סתירתו של זה אלא לבנינו של זה וא"כ ע"כ לית לן לפרושי בענין אחר לבעיא דרב"א אלא דהיא גופא קא מיבעי ליה אי הל' כלשנא קמא ושרי או כלישנא בתרא ואסור ופשטי ליה כלישנא בתרא וכדאמרן ונמצא לפ"ז קשה דאדרבה מוכח איפכא מהאי פסקא דרב פפא ורב הונא דטעמא לא הויא אלא משום צלויי. והנראה לפענ"ד בזה דכך הם עיקרי הדברים דממה שראינו דהרי"ף לא הביא בפרקין להא דרמי בר אבא ולא הביא אלא לדרב חסדא. ופי' בה משום פשיעותא וכן הרמב"ם לא הביאה ולא דיבר כלל מהאי דאיכא למשמע לדינא מהא דרמי בר אבא מזה נראה שהם ז"ל היו מפרשים דהך עובדא דרמי בר אבא בה"כ דיחיד הוה וכך משמע מלישנא דהאי עובדא דקאמר רב"א הוה קא בני בי כנישתא ולא קאמר באיזו עיר ובאיזה מקום כהאי דאמר בהשותפין כי הא דרב אשו חזי תיוהא בכנישתא דמתא מחסיא וכו' וא"כ אין ראיה מכאן לא לטעמא דפשיעותא דאיכא לחלק בין של יחיד ובין של רבים אי כהאי דרבא מפרזקיא כלישנא קמא בריש עירובין סוכה דליחיד כו' דמבוי דרבים מדכרי אהדדי או איפכא וכלישנא בתרא דהתם ולא לטעמא דצלויי דבהא אע"ג דיש לחלק בין יחיד לרבים אסרי ליה אינהו מטעם זה אף ליחיד דמסתמא לא ה"ל בי כנישתא אחריתא וכדלעיל אלא דמיהת לבה"כ דרבים אין ללמוד מכאן כלל דאיכא למידחי להאי גיסא ולהאי גיסא וזה מבואר הוא באין צורך לפרש. והא דפסקו הם ז"ל לטעמא משום פשיעותא מההוא דלקמן שם מוכרח הוא דקאמר ובבא בן בוטי היכי אסביה ליה עצה להורדוס למיסתריה לבה"מ והא"ר חסדא וכו' לא ליסתור אב"א תיוהא חזא ביה ואב"א מלכותא שאני דלא הדר ביה וכדשמואל וכו' והשתא הם ז"ל תפסו ללישנא בתרא כדרכם ברוב המקומות ודייקינן מדקאמר מלכותא הוא דלא הדר ביה ש"מ הא במקום דאיכא למיחש דלמא הדרי בהו מחמת איזה אונס וכיוצא בו חיישינן הוי לית טעמא דהכא בביה"כ דעלמא אלא משום פשיעותא דסתמא דהש"ס גופה מכריע כהאי לישנא קמא דלעיל. והשתא דאתינא להכא נימא נמי דסוגי' דהכא בהאי עובדא ועובדא דהתם לא פליגי לדינא בהאי עניינא אלא דעובדא דרמי בר אבא בבה"כ דיחיד הוה וטעמא דאסרי ליה משום צלויי וכדאמרן דביחיד שייכא שפיר האי טעמא ולא בבה"כ בעיר דרבים דליכא אלא משום פשיעותא דמסתמא אשכחי דוכתא לצלויי בעיר של רבים והיינו כגוונא דשייכא למיחש להכי דהדרי בהו ופשעי והאי עובדא דביישנאי דהכא בבה"כ דרבים היא ואין כאן משום פשיעותא בגוונא דאיירי וכדלעיל אלא דבעלמא שפיר טעמא דפשיעה היכא דשייכא וכדמוכרח מסתמא דהש"ס גבי בבא בן בוטה כדאמרן ובזה הכל ניחא בס"ד:
מהו ליקח אבנים מעיר זו ולבנות בעיר אחרת אמר לון אסור. מדנקט בלישנא מהו ליקח אבנים משמע דה"נ בבה"כ ישן איירי ועומד לסתור וכעין דמיירי בבעיא דביישנאי דלעיל והורה רשב"ל דאסור ואף מדינא אסור כדי לבנות בעיר אחרת ולא דמי להא דר' חלבו בההוא דלעיל דהתם מיירי שרוצים לבנות בה"כ אחרת באותה עיר ולפיכך קאמר דמה דאסר ר' אימי אינו אלא משום עגמת נפש כדי שיתנו לב לבנות לבה"כ זו במקומה אבל לעיר אחרת מסתברא דמדינא אסור. ואם רוצים למכור האבנים לבני עיר אחרת כדי לבנות בה"כ א"כ דין זה ממש כמכירת דבר קדושה לעשות כיוצא בו דלדעת האוסרים בקדושות שוין משום דבכל הקדושות עילויא הוא דבעינן לכתחלה וזהו דעת הר"ן ז"ל במתני' וה"ז כדין ס"ת דלכ"ע לכתחלה בעינן עילויא וכדמסיק התם בדף כ"ז אבל תורה בתורה לא וה"ה כאן בבה"כ ואם מותר למכור בה"כ של רבים לרבים תליא בפלוגתא מחילוק הסברות והפירושי' של הר"ר אפרים ז"ל ובעל המאור ז"ל ויתבאר לקמן בה' ג' ד"ה א"ר יוחנן לית כאן וכו' וע"ש:
מהו למכור בה"כ וליקח ביהמ"ד. ומסיק כריב"ל דשרי וכן קאמר בבבלי שם כוותיה דרב פפי מסתברא דאריב"ל וכו' ולא כרב פפא וכו'. והכא דריש להכתוב ואת כל בית הגדול לבה"מ של ריב"ז וקאמר ששם היו מתנין גדולותיו של הקב"ה וכו' והתם פליגי ר' יוחנן וריב"ל בפירושא חד אמר מקום שמגדלין בו תורה וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה כדכתיב ספרה נא לי וגו'. ולדברי התוס' פליגי נמי לדינא אם מותר לשנות מבה"כ לבהמ"ד אלא דהלכה כריב"ל לגביה דר' יוחנן: