מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשרות ג:א:ד
Mareh HaPanim on Yerushalmi Maasros 3:1:4 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Maasrot 3:1:4) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשרות · free full Hebrew text
Open in the reader →מתניתא דרבי וכו'. יש לפרש נמי דאמתני' דילן קאי דהא מסיק הוי מאן תנא המעביר תא ים בחצרו לקצות וכו' ומ"מ היינו הך כעין דפרישית בפנים דגם האי ברייתא דקתני וכולן משנכנסו לעיר נטבלו אתייא כרבי כדמייתי ראי' מהאי ברייתא דדוקא בשוכח והכניסן לתוך ביתו ה"ז מחזירן למקומן ואוכל אבל במזיד לא ומאן תניתה להא רבי כדתני דאם לא שכח אלא העבירן לחצירו כדי להוליכן אח"כ לראש גגו הך העברה דחצר קובעת היא וא"כ ש"מ דבמתני' נמי בדוקא לקצות קתני וכרבי. וכל זה לנוסחא דהאי ש"ס בהאי פלוגתא דרבי ור' יוסי בר' יהודא ועיין בדבור דלקמן:
מאן תניתה רבי דתני הביא תאנים מן השדה והעבירן לחצירו וכו'. ובתוספתא שלפנינו לא גריס הכי אלא כך הוא כתוב שם לכל הני דיני דהוזכרו המביא תאנים מן השדה לאכלן בחצר שפטורה מן המעשרות שכח והכניסן לתוך ביתו מוציאן לחצר ואוכל מהן עראי. המביא תאנים מן השדה לאכול בחצר שפטורה מן המעשרות שכח והעלן לראש הגג אפי' בתוך ביתו אוכל מהן עראי המביא תאנים מן השדה לאכלן בראש גגו שכח והכניסן לתוך חצר חבירו לא יאכל עד שיעשר ר' יוסי בר' יהודה אומר מעלן לראש גגו ואוכל. וכך הוא בתוספתא כתיבת יד על הקלף ישן נושן אשר לפני וכתוב שם בהך בבא בתרייתא דפליג ר' יוסי בר' יהודה. שכח והכניסן לחצר אחרת לא יאכל עד שיעשר ר' יוסי בר' יהודה אומר וכו' והרמב"ם כ' בפ"ד ממעשר בהלכה י"ג ממש כלשון התוספתא אשר לפנינו וז"ל המביא תאנים מן השדה לאוכלן בחצר הפטורה מן המעשרות שכח והכניסן לתוך ביתו ה"ז מותר להוציאן ולאכול מהן עראי וכן אם שכח והעלן לגג אוכל מהן בגג עראי הביאן לאכלן בראש גגו ושכח והכניסן לתוך חצר חבירו נקבעו ולא יאכל עד שיעשר והרי הן דברי התוספתא דמה שאמרו בבבא שניה שכח והעלן לראש הגג אפי' בתוך ביתו אוכל מהן עראי האי אפי' בתוך ביתו אוהעלן לראש הגג קאי כלומר אפי' העלן לראש הגג שבתוך ביתו אוכל מהן עראי בראש הגג דודאי כשמכניסן אח"כ בתוך ביתו נקבעו אלא בראש גגו הוא שאוכל. ובבא השלישית שהביא ג"כ כלשון התוספתא הוא אלא שצריך ביאור כדלקמן. והראב"ד כתב על דין בבא השלישית. אני לא מצאתי כן בתוספתא אלא בחצרו לא יאכל מהן עראי ור' יוסי בר' יהודה אומר וכו' וזהו הנוסחא הנראית בעיני וכו' והכי איתא בירושלמי פ"ג בראש הפרק עכ"ל הנה מה שהביא ראי' להנוסחא שהוא מצא בהתוספתא מהא דהכא לאו ראי' היא שהרי בנוסחא דהכא לא גריס בהאי בבא ושכח אלא והעבירן לחצרו לאוכלן בראש גגו קתני והאי העבירן ע"כ במזיד מיתפרשא דהא הש"ס קאמר על הברייתא קמייתא דקתני בה ושכח והכניסן לתוך ביתו וכו' מאן תניתה רבי דתני וכו' וכלומר כדקתני בהדיא בהאי ברייתא אחריתא דאם העבירן במתכוין לתוך חצרו מחייב רבי והלכך קתני בברייתא קמייתא שכח בדווקא וזה מבואר הוא וא"כ לא שייך זה להאי נוסחא דהבבא השלישית דהתוספתא ואם לפני הראב"ד היתה הגי' גם בבבא השלישית דהתוספתא ממש כדהכא א"כ לא שייך מה דקאמר אני לא מצאתי כן וכו' הרי זה ענין אחר הוא ואיך שיהיה הא מיהת טעמא בעי לנוסחת הרמב"ם וכמו שהוא לפנינו מפני מה חצר חבירו קובעת וכמה שמסיים בהשגה דחצר חבירו למה קובעת בשוכח הלא אינה בית לינה לזה כלל. והכ"מ רצה להגיה בדברי הרמב"ם שצ"ל לתוך חצירו במקום לחצר חבירו. והגה"ה זו מאוד קשה היא דכי חצרו עדיפא מביתו הלא אם שכח והכניסן לתוך ביתו כתב שמותר להוציאן וכו' והיאך יתכן בשכח והכניס לתוך חצרו שיקבעו למעשרות. ומה שהביא בשם הר"י קורק"ס ז"ל לקיים הגי' ברמב"ם ותירץ שם כולם דברים דחוקים ביותר הן דמ"ש בתחילה אפשר דלא יאכל עד שיעשר קאי אבעל החצר. זה הפי' אין לו מקום כלל דהרי דברי הרמב"ם לקוחין הן מהתוספתא כפי הנוסחא אשר לפנינו וא"א לפרש התוספתא אלא על בעל הפירות דהרי ר' יוסי בר' יודה קאמר מעלן לראש גגו ואוכל וא"כ בבעל הפירות היא דפליגי. וגם מ"ש עוד א"נ דלא אמרו וכו' אבל מי שהכניס פירותיו לחצר חבירו או לבית חבירו למה לא יקבע מידי ביערתי הקודש מביתי כתיב מן הבית הוא דכתיב וכו' הדקדוק הזה הוא נכון אבל היה לו לבאר לפי דבריו בכל מקום אשר כתב הרמב"ם דאין בית חצירו קובע כדלקמן. ומה שחזר והקשה ע"ז מבבא קמייתא ותירץ בדוחק הרבה ולא נאריך בזה ומה שסיים וסיוע מצאתי לזה בירושלמי זה נעלם ממנו דהיכן הוא הסיוע. ואם דכוונתו על מה שכתב לחלק בין בבא זו להקמייתא דהתם כיון שנפטרו אין חוזרין לחיוב אלא במזיד אבל כאן לא העלם בראש גגו וכו' וכיון שקודם שנכנסו למקום הפטור נכנסו למקום החיוב נתחייבו וכו' דאפשר שכיון להסיוע ממה דאמרו כאן בסוף ההלכה מכיון שהתחיל בהן דרך היתר מותר. ואיני רואה שום סיוע דמה דאמרו כאן בענין זה הכל הוא אליבא דהני תנאי דלית הלכתא כוותיהו ואין אנו מביאין ראי' לדברי הרמב"ם אלא מהמוסכם והמסקנא. סוף דבר לא נחה דעתינו בתוכן דבריו לתרץ לנוסחת הרמב"ם ולנוסחת התוספתא אשר לפנינו. אמנם כאשר נדע מקור הדבר מהיכן הוא נלמד לחלק בין ביתו וחצרו לבין בית וחצר חבירו אז נדע כל חלוקי הדינים השייכים לזה ויובנו דברי התוספתא ודברי הרמב"ם כפי הנוסחא אשר לפנינו ואינם סותרין ג"כ להנוסחא דהכא בהאי ברייתא. מקור הדין נלמד הוא ממתני' ב' וג' דפרק דלעיל היו יושבין בשער או בחנות וכו' המעלה פירות מן הגליל ליהודה וכו' כמו שמבוארין הן במקומן דחדא דינא וחדא טעמא אית להו וכדאמר הכא בגמרא בהלכה ב' הדא אמרה שביתו טובל לו אבל לא לאחרים וכמ"ש הרמב"ם לדין משנה ב' בפ"ה בה"ח וכן אנשים שהיו יושבין בשער או בחנות וכו' וכמו שהכרחתי פירושו לעיל שם במקומו דלשון המשנה ודברי הש"ס מורים לנו להדיא כפירושו וע"ש. וגם שם אמר הראב"ד יש כאן שיבוש וכאן הוא סותר למה שכתב למעלה לחצר חבירו וכו' ואם היה מדקדק בדברי הרמב"ם בזה היה רואה שאינו סותר שהרי סיים שם וכבר בארנו שאין הבית שאינו שלו קובע לו כשיעברו הפירות בתוכו. הבט נא וראה היאך מלמדנו במה שסיים כשיעברו הפירות בתוכו להבין במה הוא דאמרו לחלק בין הבית וחצר שהוא שלו לבין שאינו שלו דלא אמרו כן אלא דוקא במעביר אותן דרך העברה בעלמא אבל לא בהכנסה על מנת להניחם שם. וזה נלמד ממתני' דהמעלה פירות מן הגליל ולזה כיון באומרו וכבר ביארנו וכו' כמ"ש דין הזה למעלה בפ"ד בהלי"א המוליך פירותיו ממקום למקום אע"פ שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך לא נקבעו אלא אוכל עראי עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו. הרי דוקא במעביר דרך בית וחצר אחרים בהעברה בעלמא הוא דאמרו דאינו קובע תדע שכל כרחך כן הוא דהא בהדיא אמרו עד שמגיע למקום שהוא הולך וא"כ כשמגיע שם נקבעו והרי גם שם אינם בביתו ובחצרו שלו אלא ודאי דלא אמרו שהבית והחצר של חבירו אינו קובע כ"א במעביר דרך העברה בעלמא דבכה"ג בית וחצר שלו קובעין הן אם העבירן במתכוין ולא בשוגג ובית וחצר של חבירו אינם קובעין בהעברה בעלמא ואפי' במתכוין ומזה נדע לפרש ג"כ במ"ש בפ"ד בהלכה ה' בית הספר ובה"מ טובל לזה שיושב ומלמד מפני שהם כביתו ואין טובליו לאחרים היינו נמי במעביר אותן דרך העברה בעלמא וסמך על מה שכתב כאן וטעמא דמילתא דכשמעביר במתכוין ואפי' על מנת לאכלן במקום פטור כגון בחצר שאינה משתמרת או בראש גגו וכה"ג לא היה לו להעביר דרך ביתו או חצירו שהוא מקום החוב לפיכך משהעבירן דרך מקום החיוב נתחייבו וכסבר' ר' בהברייתא לפי הנוסחא דמייתי הכא אבל אם העבירן דרך בית וחצר חבירו וזה לפי הצורך שנצטרך לו להעבירן דרך שם וכגוונא דמתני' המעלה פירות מגליל וכו' וכיוצא בזה לא נקבעו דמה היה לו לעשות וא"א לו בע"א ומזה נמשך לנו הטעם לידע ג"כ מה דאמרו בשוכח והכניסן לתוך ביתו קודם שהביאן למקום הפטור שדעתו לאכלן שם דלא נקבעו דהואיל ושוגג הוא הך הכנסה לאו הכנסה הוא לענין שיקבעו דעדיין הוא במחשבתו להביאן למקום הפטור אלא שטעה והכניסן לתוך הבית וכל שניכר שהיא בטעות לאו כלום הוא והשתא ממילא נדע החילוק בשוכח בין המכניסן לביתו וחצרו ובין המכניסן לבית וחצר חבירו דהא כבר הקדמנו דמה שאמרו דבית וחצר חבירו אינם קובעין היינו דווקא בדרך העברה אבל במכניס אפי' לשעה וכגוונא דהמתני' המוליך פירות מגליל וכו' דכשמגיע למקום שהוא הולך נקבעו שה ואף שאינו אלא לפי שעה עד שמוכרן שם וכן כל כיוצא בזה וא"כ בגוונא דאיירינן הכא שדעתו להביאן למקום הפטור ולאכלן כגון בראש גגו וכיוצא בו ושכח והכניסן לתוך בית או חצר חבירו אין כאן טעם לומר דהכנסה שהכניס בשוגג לאו הכנסה הוא דהא אינו ניכר שהוא בטעות דאם עדיין הוא במחשבתו להביאן בראש גגו שלו למה הכניסן לתוך חצר חבירו ודמיא להא דאמרינן בעלמא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בעינן וליכא אלא אמרינן דהכניסן שם לפי שעה עד שיהא לו פנאי לקחתן משם והכנסה אפי' לפי שעה אף בבית וחצר חבירו קובעת הוא כדלעיל זהו הנלע"ד בטעם התוספתא לפי הנוסחא אשר לפנינו וכך היתה לפני הרמב"ם ז"ל ואין זה סותר כלל וכלל לנוסחא דברייתא דהכא דבהעבירן לחצירו במתכוין איירי למעוטי בשוכח וזה מבואר הוא ואין להאריך יותר: