מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשרות א:ד:ד
Mareh HaPanim on Yerushalmi Maasros 1:4:4 (Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Maasrot 1:4:4) · מראה הפנים על תלמוד ירושלמי מעשרות · free full Hebrew text
Open in the reader →תני משיעמיד ערימה בראש גגו. כ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ג ממעשר בהלכה י"ב הפרד והצימוקין והחרובין משיעמוד ערימה בראש גגו. והיינו אפי' בראש גגו כדקאמר הכא ודרך החרובין לכנסן בראש הגג כדי שייבשו כל צרכן ולפ"ז הא דתנן לקמן בפ"ג במשנה ד' והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה ופטור מפני שהוא מחזיר את המותר כלומר ואין זה אלא כמאכיל עראי וכ"כ הרמב"ם שם לדין זה בהלכה י"ח ולכאורה היה נראה דצ"ל דלאו דווקא לבהמה דה"ה לאדם מותר אכילת עראי שהרי עד שלא כנסן והעמיד ערימה בראש הגג עדיין לא נגמר מלאכתן. והא דנקט לבהמה משום דסתם חרובין למאכל בהמה עומדין וכדקאמר הכא לקמן בריש פ"ג לא תתיביני חרובין חרובין מאכל בהמ' הן ואין בני אדם אוכלין אותן כ"א ע"י הדחק. והא דפי' הר"ש בפ"ג שם דהא דנקט הבהמה כדמפרש בירושלמי לפי שאין דרך ת"ח לאכול בשוק הרואה שם יבין דלאו אהאי דינא דחרובין קאי וכדבעינן לפרש לקמן שם אלא היה נראה דטעמא הויא כדאמרן. מיהו אנן חזינן דבלאו הכי על כרחין לומר דהאי מתני' דפ"ג בדין דחרובין אחר שנגמר מלאכתן איירי והיינו שהעמיד ערימה בהשדה כדקאמר הכא בפשיטות דוודאי אם העמיד ערימה בשדה כבר נגמרה מלאכתן ודקתני בהאי ברייתא בראש גגו לרבותא קתני אלא שמדרך הוא לכנסן אח"כ לראש הגג כדי שייבשו כל צרכן והלכך עד שלא כנסן כולן לראש הגג מאכיל אותן לבהמה ודווקא לבהמה ולהכי צריך ע"כ לטעמא דמחזיר את המותר הוא וכדי שיהא נקרא מאכיל עראי. ומפני שחילוקי דינים אלו צריכין ביאר ולא ראינו מי שביאר לדין דמאכיל לבהמה ולדין דמחזיר את המותר לדעת הרמב"ם כל צרכן וכפי המוכרח ממסקנת הש"ס לכן אבאר לפניך כל הצורך לפי מה שדקדקנו מדברי הש"ס ומדבריו ז"ל לעמוד על דעתו הנכונה. ובזה יתבארו לך כל השייך לדינים הללו. בפ"ק דפאה תנן מאכיל לבהמה ולתיה ולעופות עד שימרח. ופשוט הוא דכאן באכילת קבע דבהמה קאמר דאלו באכילת עראי אפי' לאדם מותר כל זמן שלא נגמר מלאכתן למעשרות כדתנן לעיל בפרקין בהדיא איזהו גרנן למעשרות וכו' ולענין לאסור לאכילת עראי במוליך לשוק הוא ואחר שנגמר מלאכתן כדקתני וקודם לכן מותר באכילת עראי ואכילת בהמה אפי' בקבע נקרא דין עראי והיינו דווקא קודם שנגמר מלאכתן כדמיירי במתניתין דפאה ומינה דאחר שנגמר מלאכתן אסור להאכיל לבהמה עד שיעשר דהא עד שימרח קתני אלא דזה ג"כ דווקא אכילת קבע לבהמה הוא דאסור דהא בהכי מיירי המתני' דפאה דעד שימרח מותר ואתר שימרח אסור אבל באכילת עראי לבהמה מותר לעולם ולא תקשי דהא אמרינן אכילת קבע לבהמה נקרא עראי דהא ליתא דלא אמרינן הכי אלא היכא דאכילת עראי מותר לאדם בהא אמרינן דאז מותר אף באכילת קבע לבהמה דאכילת קבע שלה דין דאכילת עראי לאדם הוא דאמרינן אבל לא שיהא נקרא אכילת עראי ממש לעולם דזה לא נמצא בשום מקום דוודאי יש חילוק בין קבע לעראי אף באכילת בהמה אלא דכלל הדין כך הוא דכל מקום שמותר לאדם אכילת עראי מותר לבהמה אפי' בקבע דדין עראי יש לה וכל מקום שאסור לאדם אכילת עראי וכגון שנגמר מלאכתו למעשר והוא מוליך לשוק דאז הוא דווקא דאסור באכילת עראי בזה הוא דאסרו גם אכילת קבע לבהמה דדין עראי לאדם הוא אבל אכילת עראי לבהמה מותר. וכן אתה מוצא בדין הכניס להבית דקתני במתני' דלעיל דבמוליך לבית אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לבית וכדפרישית דמן התורה אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית ושיכניסו דרך שער ועד שלא הכניס מותר לאדם באכילת עראי ואז מותר להאכיל לבהמה אפי' אכילת קבע דדין עראי לאדם הוא ומשהכנים להבית דנאסר אף באכילת עראי לאדם אז ג"כ נאסר אכילת קבע לבהמה אבל אכילת עראי מותר להאכיל לבהמה אף כשהכניסו להבית. ומזה נמשך לנו לידע עוד דיש לך דבר שהתירו אף באכילת קבע לבהמה ואחר שהכניסו להבית וג"כ מהאי טעמא גופא מפני שמותר הוא באכילת עראי לאדם וזהו כשהכניסו להבית קודם שנגמר מלאכתו למעשר דאז מותר באכילת עראי לאדם ולבהמה אף באכילת קבע וזה נלמד ממתניתא דר' אושעיא שהובא בריש פ' אין עומדין ובכמה מקומות מערים אדם כל תבואתו ומכניסה במוץ כלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ובהאי גוונא נמי מותר לאדם באכילת עראי ולבהמה אף באכילת קבע וכדפירש"י ז"ל שם וכ"כ הרמב"ם בפ"ג שם בהלכה ד' הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן ה"ז אוכל מהן עראי ובהלכה ו' הביא לדין דר' אושעיא לענין אכילת בהמה והיינו אפי' באכילת קבע לבהמה וכדאמרן. ומפני כך יש לתמוה על מה שכתב הכ"מ שם שהביא דברי רש"י וסיים ולפי מה שכתב רבינו לקמן בפ' זה מותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל משמע דגם בבהמה שייך אכילת קבע וצ"ע ולמאי ש תבאר לק"מ דדעת רש"י ג"כ הוא כמו שאמרו דודאי שייך ושייך אכילת קבע גם לבהמה ורש"י לא כתב אלא כך ומאכל בהמה עראי הוא ור"ל אכילת קבע של בהמה דין עראי הוא בכל מקום שזה מותר מותר גם זה וכל מקום שאסור אכילת עראי לאדם אסור באכילת קבע לבהמה אבל אכילת עראי לבהמה לעולם הוא מותר דוק ותשכח שכדברי כן הוא וזהו שכ' הרמב"ם שם בהלכה כ' וכשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתן כך מותר להאכיל מהן לבהמה וכו' והיינו אף באכילת קבע ואם גמרו וכו' ולא יאכיל לבהמה וכו' אכילת קבע עד שיעשר ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפי' בתוך הבית. וזהו כמו שנתבאר ונלמד מדיוקא דמתני' דפאה ומדינים דר' אושעיא וכ"ע מודים בזה. ונבא לדין דמחזיר את המותר דהר"ש ז"ל כ' בפשיטות בפ"ג גבי ההיא דחרובין דכל היכא דמותרו חוזר לא נטבל כדאמרי' בסוף פ' המביא עכ"ל ויש לתמוה ע"ז דלא אמרו התם כן אלא אליבא דר"א דלקמן בפ"ד במשנה ג' והכי אמרינן שם והלא מותרו חוזר ושמעינן ליה לר"א דאמר כל היכא דמותרו חוזר לא קבע דתנן הנוטל זיתים מן המעטן וכו' ואנן קיי"ל כת"ק דהתם וא"כ לענין אכילת אדם לא אמרינן דבמותרו חוזר לא נטבל. אלא דעיקרא דמילתא דלא אמרו הכי גבי חרובין אלא דווקא לענין מאכל בהמה והיכא דאכילת קבע שלה אסור ואין היתר אלא להאכילה עראי והיינו לאחר שנגמר מלאכתן וכפי הכלל שנתבאר דכל היכא דאסור לאדם אכילת עראי אז אסור להאכיל לבהמה אכילת קבע אבל אכילת עראי מותר וע"ז אמרו כשמחזיר את המותר ניכר הוא שאינו אלא אכילת עראי וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפירושו גבי חרובין בפ"ג שמחזיר את המותר לגג לייבש והוא ראי' שעראי מאכיל וכ"כ בהדיא בחיבורו בפ"ג בהלכה י"ח בדין זה מפני שהוא מחזיר את המותר לייבשו ונמצא מאכיל עראי. וזכינו מזה לפרש דהאי לבהמה דנקט גבי חרובין בדווקא הוא ומיירי בדווקא שכבר נגמר מלאכתן כגון שהעמיד ערימה בהשדה ושוב מכניסן לראש הגג כדי לייבש כל צרכן והלכך דווקא לבהמה הוא דמותר ודוקא באכילת עראי וטעמא דמחזיר את המותר ג"כ לבהמה דוקא הוא דאמרו וכהת"ק בפ"ד ודלא כר"א ומזה נדע ג"כ בענין הדין ששנינו שם במשנה ד' אחר פלוגתא דר"א וחכמים שותין על הגת בין על החמין בין על הצונן פטור וכו' וחכמים אומרים על החמין חייב ועל הצונן פטור ופי' שם הר"ש וכן הר"ב אתריו דטעמא דבצונן פטור מפני שהוא מחזיר את המותר אבל בחמין אם היה מחזיר לגת מתקלקל היין ובאמת שכך היא הגי' בספרים אשר לפנינו בפ"ק דשבת דף י"א אבל נראה דלא היה הגירסא זו לפני הרמב"ם ואף דגריס הכי שם יש לנו לומר דאליבא דר"א הוא ומאן חכמים דהתם ר"א תדע דהא אליבא דחכמים דר"א לא מחלקינן בדין הנוטל זיתים מן המעטן בין הטהור לטמא אלא דטעמא בההיא דגת כדקאמר ר' יוחנן הכא לקמן שם על החמין חייב שהוא קבע על הצונן פטור שהוא עראי וכ"כ הרמב"ם להטעם הזה בדין דמזיגה לחלק בין חמין לצונן משום דבחמין הוי כבישול ונקבע למעשר וכך הם דבריו בפ"ה ממעשר בהלכה י"ו הנותן יין לתבשיל חם וכו' נקבעו למעשר מזג יין במים חמין נקבע ואצ"ל אם בשל היין ואפי' בגת שאסור לשתות ממנו עד שיעשר. והכ"מ הביא שם להא דבפ"ק דשבת ועירבוב הטעמים הוא שהרי בהדיא כ' הרמב"ם דמטעם הבישול נגעו בה וזהו ג"כ שכתב ואפי' בגת ור"ל דאע"פ שהיין שבגת עדיין לא נגמר מלאכתו דאמרינן בפ"ק היין משיקפה והאש שהוא א' מהששה דברים הקובעין למעשר והרי אינן קובעין אלא בדבר שנגמר מלאכתו אפ"ה אסור כאן לשתות עד שיעשר ומשום שהבישול והמזיגה בחמין קבע הוא בעצמו ולא התירו בדבר שלא נגמר מלאכתו אלא עראי וזהו שכתב שאסור לשתות ממנו וכו' כלומר מפני שעכשיו הוא בעצמו נקבע מחמת הבישול או המזיגה בחמין ואף שאין זה קובע את כל היין שיהא אסור לשתות עראי מ"מ זה המבושל או המזוג בחמין נקבע זהו הטעם לדעתו ז"ל לחלק בין מזיגה בחמין לבין בצונן ולא מטעם שהוא מחזיר את המותר וזהו ברור ונכון ובזה תמצא מבואר הכל לדעת הרמב"ם בדינים הללו ובמה דשייך לזה ואין צורך להאריך יותר בזה ובענין מה שדקדק הראב"ד ז"ל בפ"ג בהלכה י"ב מההיא דהכא בדין דערימה ומהאי דתוספתא בפ"ב האריכות בזה בחנם הוא דפשוט הוא דהרמב"ם פסק כהאי דהכא וכנזכר בריש הדבור וההיא דפקיעי עמיר למד מהתוספתא שם ודין אחר הוא וכך הוא משמעות פשטא דהתוספתא בענין זה ע"ש: