מראה הפנים על תלמוד ירושלמי כלאים ט:ג:יז

כיון שהן מגיעין לארץ ישראל הן נוטלין גוש עפר וכו'. כלומר דבקבורה שנקברין שם אכתי הייתי קורא ותבואו ותטמאו וגו' על שעת הבאת אותם לשה שעדיין לא כיפרה עליהם אדמת ארץ ישראל לפיכך מיד כשמגיעין לארץ ישראל נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן וזה מכפר מיד עליהן כדכתיב וכפר אדמתו עמו דאף האדמה שבא עליהן מקודם הקבורה מכפרת עליהן. מנעל של זרב אית אתרין דזרבין עימר מן גו. הראב"ד ז"ל בהשגה בפ"י הלט"ו מביא לזה ופי' כלומר דאין חוששין לאותן מקומות שהן מועטין והאי אסור הוא מפני שתופרין בפשתן וכו' עכ"ל ולפירושו זה היה צ"ל דמתני' דקתני אין בו משום כלאים היינו אם תופרו בצמר או בקנבוס ואם כן מאי קמשמע לן ודוחק הוא לפרש דאין בו וכו' דקתני כלומר שאין חוששין למיעוט שתופרין בפשתן ונראה דמשו"ה לא רצה הרמב"ם ז"ל לפסוק כהאי גירסא וכהאי פירושא ותפס הגי' שברוב הספרים מועל של זרד וכך הוא בנוסחת המשנה דהכא ופירושו דהואיל ואין לו עקב אין חוששין להכלאים כדכתב שם מפני שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף ואין לו עקב דקאמר פשוט הוא דמתפרש כהאי דתנינן בריש פ' מצות חליצה סנדל שיש לו עקב כשר ושאין לו עקב פסול ויש לו עקב היינו עור המכסה את גובה הרגל שכנגד שוקיו מאחוריו כדפרישית שם וכ"פ הר"ב בפ"ו דכלים וזה מכיון שאין לו זה העור המכסה את גובה העקב מאחוריו כ"א העור שלו אינו אלא תחת כל הרגל והעקב אינו נהנה ממנו שכל עור אדם שם קשה הוא ובזה מסולק דיוק הכ"מ שם והרי אין לך קשה בעור הרגל כעור העקב וכו' ולא כמו שהעלה שם אלא דאם יש לו עקב אסור שהרי הוא נהנה ממנו ולא כמה שרצה התי"ט להגיה בדברי הרמב"ם ועיין במ"ש בב"י סי' ש"א ואין להאריך: