מראה הפנים על תלמוד ירושלמי כלאים ז:ג:ה

האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר. בפ"ק דמנחות (דף טו) פריך כה"ג על הא דקאמר התם מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ומשום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ופריך אי דס"ד דאמרינן ק"ו כה"ג כדאמר התם לעיל מה תודה המפגל וכו' לימא הכא נמי כן ומה האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יתאסר ומשני הכי השתא התם קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי האי דעביד איסורא קנסיהו רבנן האי דלא עביד איסורא לא קנסוהו רבנן ומשמע דבאיסורי דאורייתא כגון קנבוס ולוף או מיני תבואה שהן ג"כ מדאורייתא בכלאי הכרם ה"נ דאסור כמו שדקדקו התוס' שם ומחמת זה רצו לומר דהמסכך גפנו על תבואתו של חבירו דמתני' לאו בסתם תובואה של ה' מינין איירי וכו' ע"ש ולדעת הרמב"ם דסתם דבריו בפ"ה בהל"ח בדין זה וא"כ בכל מיני תבואה מיירי ולכאורה הא משמע מהתם דדוקא במידי דרבנן אמרינן לחלק דשלו הוא אוסר ושל חבירו אינו נאסר אבל במידי דאורייתא לא אמרינן הכי דאלת"ה קשיא האי ק"ו ומה האוסר וכו'. אמנם כי מעיינת לק"מ דהתם קאמר לה הכי אליבא דר"א דבעי מיניה דרב השוחט את התודה לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר מהו וכו' וא"ל רב אף בזו הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת והקשה לו ר"א ולימא ק"ו ומה תודה המפגל אין מתפגל הבא לפגל וכו' ועלה מקשי הש"ס או רב גופיה ומי אמרינן ק"ו כה"ג והתניא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו וכו' ואמאי לימא ק"ו ומה האוסר וכו' הכי השתא וכו' וא"כ הכל אליבא דר"א אמרינן הכי דאיהו מחלק בין מידי דרבנן ובין מידי דאורייתא דבדאורייתא אסור דאלת"ה פרכינן האי ק"ו והיינו בדקאמר ר"א גופי' הכא אבל לר' יוחנן דפליג הכא אדר"א לא ס"ל כלל האי ק"ו דלא פרכינן הכי אלא את של חבירו אינו אוסר משום דאינו אוסר דבר שאינו שלו דגלי התורה כרמך וכדלעיל ואת שלו הוא דאוסר לעולם ופסק ברמב"ם כר' יוחין דהכא. כיני מתניתא מותר לקוצרו אפילו במועד. כדפרישית ובמתני' פירשתי בגוונא שיש חשש שלא יוסיפו במאתים במועד וזהו כפי' הב' של הר"ב אבל העיקר הוא דאף דליכא האי חששא התירו וכן משמע מסתימת דברי הרמב"ם בדין זה בפ"ה בהלכה י"ב וכדמוכח מדקאמר כיני מתני' מותר לקוצרו וכו' כמבואר בפנים: