מראה הפנים על תלמוד ירושלמי כתובות ה:א:ו

אלא בשביל חיבת לילה הראשון שבעל. משמע מהכא דחיבת ביאה הוא דקונה ובבבלי דף נ"ו בעיא היא נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה והרמב"ם בפ"י שם הלכה י"א כתב ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה ס"ל דחיבת חופה קונה והיינו משום דהתם לקמיה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירס' נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזייה לביאה אבל חופה דלא חזייה לביאה לא או דלמא ל"ש תיקו ודרכו ז"ל לפסוק תמיד כאת"ל דמיפשט פשיט ליה הא דחופה קונה. ובענין חופת נידה פלוגתת הרמב"ם ושאר פוסקים היא אי הוי כחופה לכל הדברים ולדעת הרמב"ם ז"ל שם הל' ב' הרי היא כארוסה לכל דברים ולענין תוספת כתובה כ"ע מודים דכארוסה היא דחופה דלא חזיא לביאה היא ועיין בפ"ו דיבמות דף ט"ו הלכה ג' במראה ד"ה לא סוף דבר שהקשיתי שם לדעת הרמב"ם שפסק בפ"ו מהלכות תרומות הלכה כ"א דיש חופה לפסולות ואמאי פסק כאן דאין חופת נדה קונה וכן הקשה הר"ן ז"ל בפרקין שכתב והדבר תימא כיון דקי"ל ביבמות דיש חופה לפסולות חופת נדה למה לא תקנה לפיכך נראה כדברי האומר דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה אבל לשאר דברים קונה עכ"ל וכן דעת הרא"ש ז"ל. ויש ליישב לדעת הרמב"ם דהיינו טעמיה דס"ל חופת הפסולות ארוסה עושה ולא נשואה משום דלא חזיא לביאה כדכתב בהלכות אישות שם ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין ע"כ וטעמו דמפרש דהבעיא דרב אשי אשאר דברים נמי קאי והואיל ולא איפשיטא אינה קונה דלא הויא כנשואה אבל לענין תרומה לא תהא אלא כארוסה פסולה נמי מן התרומה דהרי פסק בתרומות שם כת"ק דמתניתין ביבמות אלמנה לכ"ג כו' מן האירוסין לא יאכלו בתרימה דמשתמרת לביאה פסולה היא ולפיכך בחופה נמי פסלה כדכתב שם. כהנת אלמנה שנתארסה כו' וכן אם נכנסו לחופה בלא אירוסין אינן אוכלת שהחופה פוסלתן מלאכול ע"כ והתם ע"כ אפי' בלא אירוסין דאי אחר הארוסין כבר נפסלה משעה שארסה אבל בעלמא אפי' חופה שאחר הארוסין אינה קונה לדעתו ז"ל אא"כ ראויה לביאה היא. דאלו חופה בלא ארוסין לעולם אינה קונה דלא קי"ל כרב הונא בקידושין דאמר חופה קונה מקל וחומר ועיין בפ"ק דקידושין מה שאכתוב מזה בס"ד: