מראה הפנים על תלמוד ירושלמי כתובות א:א:ז

לעשות סעודת אירוסין אסור. והטעם משום קביעת סעודה כדפרישית בפנים וכן פסק בש"ע א"ח סימן רמ"ט אסור לקבוע בע"ש סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול ואפילו הוא סעודת אירוסין כו' ומשמע דוקא קביעות סעודה שאינו רגיל בה בימות החול דזה כל היום אסור כדאמר פרק השולח שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בע"ש כו' ושתיהן נעקרו והן הן דברי הה"מ בפרק שלשים מהלכות שבת שכתב שם על מ"ש הרמב"ם ז"ל אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת כו' וז"ל ונראה מלשון רבינו שסעודה ומשתה שאינו נוהג בימות החול אסור לעשותו בע"ש וכל היום בכלל האיסור והוכיח כן ממימרא דגיטין ולאכול ולשתות בלא קביעת סעודה אפי' סעודה שרגיל בחול (כלומר אפילו הוא כעין סעודה שרגיל בכל יום לא מיחשבא קביעות מכיון שעכשיו אוכל בלא קבע וא"צ למה שנדחק הט"ז שם דבזה מותר מן הדין להתחיל כל היום אבל מ"מ מצוה למנוע מן המנחה ולמעלה אפילו בקביעת סעודה שרגיל בה בימות החול וכן הוא מדויק בדברי הרמב"ם ז"ל שם) כל היום מותר להתחיל ומבואר כן בפ' ערבי פסחים וכרבי יוסי ולקבוע סעודה שנהוג בה בחול מצוה להמנע מתשע שעות ולמעלה לפי שסבר רבינו דאע"ג דקי"ל כרבי יוסי דאמר אוכל והולך עד שתחשך היינו דוקא בלא קביעת סעודה כך נראה לי לדעת רבינו ונכון הוא עכ"ל ולמדנו מזה דבערב יום טוב ואפילו בע"פ אין איסור כל היום בקביעת סעודה ואפילו בסעודה שאינו רגיל בה דבזה ע"ש חמיר מע"פ דהרי לא אסר הרמב"ם ז"ל קביעת סעודה מדינא אלא בע"ש כדאשכחן בהאי מימרא דגיטין אלא דבחד צד ע"פ חמיר מע"ש ושאר עי"ט והיינו מתשע שעות ולמעלה דבהו מותר מדינא לאכול עד שתחשך ובע"פ אסור מן הדין כדתנן ע"פ כו' וכדפסק הרמב"ם ז"ל בסוף ששי מהלכות מצה אבל מקודם אין איסור מן הדין בע"פ ואפילו בקביעת סעודה כ"א בע"ש הוא דאסור וטעמא דמילתא דמן המנחה ולמעלה הוא כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול ואינה אלא מצוה בעלמא אבל בע"פ חיובא הוא כדאמר התם דמודי רבי יוסי בע"פ משום חיובא דמצה דבשאוכל סמוך לחשיכה אתי למיכל למצה אכילה גסה הילכך בזה ע"פ חמיר הוא מע"ש אבל מקודם אין הטעם משום אכילה גסה אלא דאין זה כבוד השבת שיקבע סעודה שאין רגיל בה בע"ש כמו שראוי לקבוע בשבת דבסעודה כזו מן הסדר להמשיך ולהרבות בה וזה נמי מדוייק בדברי הרמב"ם שכתב בהלכות שבת שם בריש דבריו אסור כו' מפני כבוד שבת וזה בסעודה שאין רגיל בה וכל היום אסור וכטעמא דפרישית ולא כפי' רש"י בגיטין שם ובסוף דבריו כתב שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול והינו בסעודה שרגיל בה דמצוה בלבד היא עה"ט והיינו דתנן בפ"ג דפסחים ההולך לשחוט כו' ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו כו' דהתם קודם זמן הביעור מיירי כדקתני ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו כו' ואז מותר בקביעת סעודה ואפילו שאינו רגיל בה אפי' בע"פ כמו בשאר עי"ט. ובזה מסולקת תמיהת הרב מ"א בסימן רמ"ט ותמ"ד שתמה על ההיא דהכא דאיך יחלוק על מתני' דתנן ההולך בע"פ כו' וא"צ למה שנדחק שם לפרש הא דהכא ולחלק בין אירס קודם לכן או בשעת הסעודה. וקרבן העדה בתענית שם סיבב בערבובי דברים לחזק דבריו מה שתירץ שם דסעודת אירוסין בערב ליל פסח מיירי:

אפילו בט' באב יארס. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בעשירי מהל' אישות הלכה י"ד: