מראה הפנים על תלמוד ירושלמי גיטין ז:ד:ה

לא נתייחד עמו כדי בעילה אין חוששין משום קידושין בכסף. כלומר דלרבי יוסי בתרתי פליגי בנתייחדה כדלעיל דהא אפילו ליכא כדי בעילה ס"ל לרבי יוסי בר"י דחוששין משום קידושי כסף ומכ"ש בנתייחד' כדי בעילה דחוששין משום קידושי בעילה ומסוגיא דהכא משמע דקידושי כסף דקאמר חוששין שמא קידשה בכסף אע"פ שלא היה לו פנאי לבעול. אבל בבבלי דף ע"ג קאמר ולחד פירוש' דפלוגתייהו ה"ק ראוה שנבעל' חוששין משום קידושין נתן לה כספים חוששין משום זנות דאמרי' באתננה נתן לה רבי יוסי בר"י אמר אף בזו חוששין משום קידושין ומשמע דבלא נתייחדה כדי בעילה לכ"ע אין חוששין שמא קידש' בכסף. ומסקנא דהתם כרבי ירמיה דהכ' דבלא ראוה שנבעלה ובנחייחד' כדי בעילה פליגי ור"י בר"י כב"ה דחוששין ואפילו ראו שנתן לה כסף מטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות באשתו כדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"י מגרושין הלכה י"ז ע"ש. והרשב"א ז"ל כתב על הא דקאמר נתייחדה בפני ב' צריכה ממנו גט שני ומסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל ראו אותו שנים מן החלון והם רואין ואין נראין לו אינה צריכה ממנו גט שני לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו אינה מקודשת אע"פ ששניהם מודים הלכך כשבעל זה לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא עכ"ל והביאו הה"מ שם ומסתימת דבריו נראה שדעתו שגם הרמב"ם יודה לזה ומ"מ יש לדון לטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות באשתו מה בכך שלא ראה אותן הרי יש כאן עדי' שנתייחד עמה ואם איתא דלדעת הרמב"ם נמי ס"ל הכי א"כ אמאי כתב לקמן הלכה י"ט בהא דהורו מקצת הגאוני' שבכל אשה אמרי' חזקה כו' עד שהורו שמי שיש לו בן משפחתו חוששין לו ולא תתייבם אשתו שמא שחרר שפחתו ואח"כ בא עלי' כו' שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכתב ואין ראוי לסמוך עליהן שלא אמרו חזקה זו אלא באשתו שגירשה כו' ותיפוק ליה דאין כאן ב' עדים ואם תאמר דחוששין שמא נתייחד עמה בפני ב' עדים א"כ אף אנו נאמר בהא דחוששין שמא הוא ראה ג"כ אותן אע"פ שבעיניהם בחזקת שלא ראה הוא ועוד דהרמב"ם סתם דבריו ולא הצריך שיראה הוא את העדים: