מראה הפנים על תלמוד ירושלמי גיטין ד:א:ב

משום חומר הוא בעריות. מה דפרישית בפנים הוא למאי דקי"ל כרבי דבדיעבד אם ביטלו מבוטל כמבואר (אבל עיקר פירושא דהאי סוגיא' כדפרישית לעיל) ומשמע דהגט גופיה לעולם אינו בטל ואפי' ביטלו בפירוש חוזר ומגרש בו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכן משמע מסוגית הבבלי דפסק שם הילכתא כר"נ דחוזר ומגרש בו ופריך והא קי"ל כר"י דאמר חוזרת הכי השתא התם דיבור ודיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור הכא נהי דבטליה לשליחות דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל כלומר שאינו יכול לבטל הגט כן היא גי' רוב המפרשים ופירושם כפי פי' רש"י ז"ל ווכן דעת הרמב"ן ז"ל בפ' חזקת הבתים וכן הרשב"א והרא"ש והר"ן ז"ל ומ"מ כולם כתבו וראוי לחוש להחמיר אבל דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' גירושין הל' כ"א שאם בטלו בפירוש בטל וזהו נפי הגי' בפ' האומר שם נהי דבטלי' מתורת שליח מתורת גט לא בטליה דמשמע הא אם ביטלו מבוטל ולא דמי לקידושין דאפי' לר"י יכול לחזור ולקדשה באותו כסף קידושין דנהי דהקידושין בטלו הכסף לא בטל אבל הכא הרי ביטל לגופיה דגט וכל זמן שלא הגיע לידה לא חשיב מעשה כדמוכח מהתם וכתב הה"מ שם ולדעת רבינו לפי הגי' אם נשאת בגט זה תצא והולד ממזר ושומר נפשו ירחק ממנה והב"י בסי' קמ"א אחר שהביא דעת כל המפרשים כתב וז"ל וכיון דפלוגתא דרבוותא היא דלשאר מפרשים חוזר ומגרש בו אלא שחשו לה להחמיר אם נתגרשה בו ה"ל ספק מגורשת עכ"ל ולפענ"ד נראה לדקדק מדברי הרמב"ם דיש חילוק בין הגט ביד הבעל ובין הוא ביד השליח שאז אף הוא ז"ל יודה דספק מגורשת הויא שהרי כתב שם וז"ל השולח גט ביד השליח ובטל הגט ה"ז חוזר ומגרש בו כשירצה שלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות לפיכך אם היה הגט ביד הבעל ובטלו כגון שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרס הנשבר ואם גרש בו אינה מגורשת וכן אם פירש בעת שבטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם עכ"ל הרי שאם הגט ביד הבעל כתב ואם גירש בו אינה מגורשת ואם הוא ביד השליח לא כתב אלא אינו מגרש בו לעולם וטעמא דבזה אפשר לומר לא נתכוין אלא לבטל השליחות ואף שאמר מלהיות גט היינו כל זמן שהוא תחת יד השליח והוא ז"ל גופיה ספוקי מספקא ליה לפי חילוף הגירסאות ועכ"פ נשמע לדעתו ז"ל שאם הגט ביד הבעל בדיעבד נמי אינה מגורשת והב"י בש"ע שם סעיף ס"ו העתיק לשון הרמב"ם וכלל לשני הדינים ביד הבעל וביד השליח יחד ועל שניהם כתב ואם גירש ה"ז ספק מגורשת וזהו לפי הכרעתו ז"ל:

ואין השליח עולה משם שנים. טעמא משום דבעינן קיום ב"ד כן כתב הרשב"א ז"ל ודעתו לחלק בין אם הביאו ממקום שצ"ל בפ"נ ובפ"נ שאז צריך לקיימו אבל אם מביאו ממקום שא"צ לומר ואז אין צריך ליתנו לה בפני שנים אלא כדי להחזיקה גרושה בפני שנים כדאמר הכא בריש מכילתין מזה השליח עולה משם שנים דהרי לכ"ע שליח נעשה עד כדאיתא בבבלי פ"ק דף ה' הרא"ש ז"ל פי' בשם ר"ת טעמא דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין השליח עולה משם שנים שהרי הוא עומד במקום הבעל ולפ"ז אין לנו טעם לחלק בין שליח הנתינה ובין שליח המבטל והרמב"ם ז"ל סתם וכתב שם הל' י"ד נותנו לה בפני שנים ומשמע לעולם אפי' ממקום שא"צ לומר:

מאחר שיש בידו לגרש נאמן או מאחר כו'. ומשמע דהואיל ולא איפשיטא אזלינן לחומרא ובבבלי אינו מבואר דין זה בענין ביטול אבל יש ללמוד מהא דגרסינן שם פ' התקבל דף ס"ד בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין רב חסדא אמר שליש נאמן ופסקו הרי"ף וכן הרמב"ם ז"ל כותיה כמ"ש בפי"ב מגירושין דהשליח נאמן וטעמא דהא הימניה ותלה הדבר ברשותו והה"ד להא דהכא:

לא ביד כל אדם מצוי לקדש. עיין בפרק דלעיל הלכה ה' מ"ש בזה: