מראה הפנים על תלמוד ירושלמי עירובין ח:ג:ג

רב אמר לא עשה כלום. והכי קאמר רב התם בדפ"ג ע"ב דכל לזה בשלשול ולזה בזריקה שתיהן אסורות ופסקו הפוסקים כוותי' דרב דהלכתא באיסורי כרב. ושאר כל השקלא והטריא דהסוגיא מבוארת בפנים וקרוב להסוגיא דהבבלי ולעניינא דדינא מבואר למאי דפרישית במתני' לפי המסקנא דהתם. ובדק שלשה חורבות לא מחלק שם בדף פ"ה כדמחלק הכא בהאי דאמצעית אלא לעולם אסורה ומסיק התם דמיירי דקיימי כחצובה. ורש"י ז"ל פי' בהאי דג' חורבות ביניהן מחיצות פרוצות זו לזו ואין בהן דיירין ואין להם בעלים אלא בני הבתים האלו וכו'. ודקדקו בתוס' על זה משמע דסבר דאם יש להם בעלים דאוסרין אותם הבעלים על בני הבתים וכו' עד ואומר ר"י וכו' ומיירי שפיר הכא בחורבה שיש להם בעלים וכיון דלא דיירי בהו לא אסרי. והריטב"א ז"ל האריך לפלפל על דברי הר"י ולבסוף כתב ובירושלמי יש כאן קצת סיוע לסברא זו של הר"י ז"ל ע"כ. ולכאורה מה ראיה יש מכאן דלא אמר הכי אלא בהאמצעי' ולקולא כדפרישית בפנים וכבר נתבאר דמדלא מחלק הש"ס דהתם בהכי בדין האמצעית ש"מ דס"ל דלעולם הוא אסורה לשתיהן. והרמב"ם ז"ל לא העתיק דין דג' חורבות כלל כ"א סמך עצמו דרך כלל במ"ש פ"ג מהלכות עירובין בהלכה י"ז שני בתים שביניהן חורבה וכו' דכל שתשמישן שוה אוסרין זה על זה ואם לאחד תשמישו בנחת יותר מלחבירו נותנין לזה שתשמישו בנחת. ומה שמבואר מהסוגיא דכאן בסוף ההלכה בענין התקרה על הבור ובהחילוק אם יש שם נקב או לא פשוט הוא ולא היה צריך הרמב"ם לבאר להדיא לכל זה: